נתפסו כאשר מטען חבלה נדלק בכיסו של אחד מחברי הקבוצה בכניסה לקולנוע. כל חברי הקבוצה נעצרו בנקל, ורק מפעילם הישראלי הספיק להימלט.
כמה מאנשי הרשת נידונו למוות. לשווא ניסו שליחים שונים להמתיק את הגזרה. אחרי שעבד־אל־נאצר הוציא כבר להורג כמה מראשי ״האחים המוסלמים״, שיזמו התנקשות בחייו, הוא לא העז לחון דווקא מרגלים ציונים. שרת הזעיק שמים וארץ נגד הוצאתם להורג של ״חפים מפשע״, ״קורבנות תמימים של עלילת־דם נפשעת״. זה לא עזר.
בסודיות מוחלטת התלקח בירושלים קרב איתנים סביב השאלה: מי אחראי לכישלון? שר הביטחון פנחס לבון נאלץ להתפטר. בן־גוריון הובהל בחזרה משדה בוקר ותפס שוב את מקומו במשרד הביטחון. כעבור כמה ימים נתן פקודה לתקוף את הצבא המצרי ברצועת עזה. עשרות חיילים מצרים נהרגו, רובם בשנתם, על ידי כוח בפיקודו של קצין צעיר בשם אריאל שרון - אותו קצין שביצע שנה וחצי קודם לכן את הטבח בכפר קיביה.
תגובתו של עבד־אל־נאצר היתה נחרצת. כשנוכח לדעת שצבאו היה חסר אונים מול התקפה ישראלית, הוא פנה לברית המועצות וביקש נשק חדיש. ״עסקת הנשק הצ׳כית״ סימנה מפנה במזרח התיכון. צ׳כוסלובקיה, זו שסיפקה לנו נשק במלחמת 1948 בפקודת סטאלין, סיפקה עכשיו נשק למצרים בפקודת יורשיו. המדינה הערבית החשובה ביותר הצטרפה לגוש הסובייטי.
בשעה שנתלו שניים מחברי הרשת לא היה חשוב לנו מי אחראי למה. היה ברור לנו שכולם שותפים לתפיסה שהולידה את עסק הביש: בן־גוריון, שרת, לבון, דיין, פרס וצמרת צה״ל. לא נראה לנו חשוב מי נתן את הפקודה המעשית ומתי - מה גם שאסור היה לפרסם מילה וחצי מילה על הפרשה כולה.
אבל הפרשה לא מתה. כעבור כמה שנים הרעידו ארבע המילים - ״מי נתן את ההוראה״ - את אמות הספים של המדינה. הן הפכו לחלק מן הפולקלור הישראלי, כמו השאלה ״מדוע פורק הפלמ״ח״ לפני כן. הקדשנו לה הרבה שערים.
פרשת עסק הביש משנת 1954 השאירה אחריה תעלומה: מה קרה למפעיל הרשת, אברי זיידנוורג? איך הצליח להימלט, לפני שכל חברי הרשת נעצרו על ידי המצרים? איך בדיוק עשה זאת? מתי? באיזה נתיב?
״איסר הקטן״, אז ראש המוסד והממונה על כל שירותי הביטחון, היה בטוח שאברי בגד ומסר את הרשת למצרים. גרוע מזה: שפעל בשירות המצרים עוד לפני שהגיע בכלל למצרים. אבל כל חקירותיו העלו חרס. הוא לא הצליח להוכיח