את מעשה הבגידה. אלא שאיסר דמה לבולדוג: כאשר נעץ את שיניו בבשר קורבנו, לא הרפה.
בינתיים המשיך אברי - שהיה יליד וינה ודיבר גרמנית שוטפת - לפעול בגרמניה, כראש חברה שהוקמה על ידי המודיעין הישראלי כדי לספק כיסוי לסוכניו. יום אחד באה אלי אביבה סטן, צעירה שחרחורת שעבדה לפעמים בשביל ״העולם הזה״, כשהיא כולה נסערת. היא סיפרה שנכחה במסיבה בווינה ונתקלה שם בישראלי אחד, שבמשך כל הערב חירף וגידף את מדינת ישראל. רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה אברי, שמילא את תפקידו בפרובוקטור.
כאיש מודיעין קשר אברי מגעים עם סוכנים מצרים. זאת היתה ההזדמנות שאיסר חיכה לה. הוא פיתה את אברי לבוא לארץ. בחיפוש בביתו נמצאו מסמכים סודיים. הוא נעצר והועמד למשפט על החזקתם. המשפט התנהל מאחורי דלתיים סגורות, והשופט היה - איך לא! - בנימין הלוי, השופט של קסטנר ושל טבח כפר קאסם.
במהלך המשפט טען אברי שהעניין כולו אינו אלא ניסיון של איסר לנקום בו על כך שלא הצליח להוכיח שבגד ברשת הקהירית. לכן, אמר אברי לשופט, הטמין איסר מסמכים סודיים בביתו וביים את האישום נגדו. הלוי, תמים ואידיאליסט כתמיד, נדהם. הוא חקר את הנאשם, ואברי סיפר לו על חלקו בפרשה המצרית, ובכלל זה גם על העדות השקרית שמסר לוועדת החקירה על פי הוראת מפקדיו. הלוי, שלא שמע על כך מעולם, נרעש עד עומק נשמתו. הוא הרשיע אמנם את אברי, על פי הראיות שהובאו לפניו, אך הורה להעביר את עדותו של אברי לידיעת בן־גוריון.
בן־גוריון לא התעניין באברי ובעלילותיה הוא היה מעוניין בצד שונה לגמרי של הפרשה: השאלה מי נתן את ההוראה לפעולה הכושלת בקהיר. זה הפך אצלו לעניין כפייתי, וחולל בהמשך רעידת אדמה בצמרת המדינה.
הוויכוח היה נטוש בין שני אישים: בצד האחד פנחס לבון, שר הביטחון בעת מעשה, ובצד האחר בנימין ג׳יבלי, אז ראש אמץ. לבון טען שאמנם שמע על התוכנית, אך לא הורה לבצע אותה. האישור לפעולה נסחט ממנו במרמה, מבלי שידע שהרשת כבר נתפסה. ג׳יבלי, לעומת זאת, טען שלבון נתן לו את האישור מראש, בשיחה בארבע עיניים. היה ברור שאחד מהשניים משקר. (כעבור שנים שאלתי על כך את יצחק רבין, והוא ענה: ״כשיש לך עסק עם שני שקרנים פתולוגיים, לך תדע...״)
בן־גוריון הזדהה בכל מאודו עם צה״ל, שבו ראה את יציר כפיו. הוא העדיף את טענות הקצין על פני טענות הפוליטיקאי, מה גם ששנא את לבון, שהפך בינתיים