למזכיר ההסתדרות. הוא פתח במערכה פוליטית נמרצת לסילוקו. הפרשה המודיעינית הפכה לפתע לעניין פוליטי ראשון במעלה, כשהממסד הפוליטי כולו התפלג בין חסידי לבון לחסידי ג׳יבלי.
לי היתה תיאוריה אחרת לגמרי לגבי האחריות למעשה. היא התמקדה באויבי הישן, משה דיין, שהצליח לצאת צח כשלג מהפרשה, על כל גלגוליה, אף על פי שהיה הרמטכ״ל בזמן הרלוונטי, מפקדו הישיר של ג׳יבלי.
עד מלחמת יום הכיפורים היה דיין בבחינת ״גנרל טפלון״, במחבת ששום דבר אינו נדבק בה. אבל מהרגע הראשון לא היה לי ספק שהוא מעורב בפרשה עד צוואר. וכי יכול היה אגף המודיעין של צה״ל לבצע פעולה כזאת מבלי שהרמטכ״ל .ידע על כך? האם היה ראש אמ״ן מעז לפעול כפי שפעל בלי אישור מפקדו הישיר?
האגדה על אי־מעורבותו של דיין נבעה מן העובדה שבשעת מעשה, כלומר בעת שניתנה ההוראה להפעיל את הרשת במצרים והחלו פעולות החבלה, הוא לא היה כלל בארץ. הוא יצא לביקור בארצות הברית. זה היה ביקור משונה, מפני שהצבא האמריקאי הודיע רשמית שכלל לא הזמין אותו - הודעה בלתי־שגרתית כשלעצמה. אך מכיוון שנמצא כבר באמריקה, כך נאמר, סודר לו בחיפזון ביקור בכמה מתקנים צבאיים. בדרך חזרה לארץ השתהה דיין בפאריס וקיבל עיטור צרפתי.
קוראי ספרי בלשים יודעים שזה הנוהג הרגיל של חשוד המבקש לסדר לעצמו אליבי. אבל יכולה היתה להיות לטיולו המוזר של דיין סיבה הרבה יותר פשוטה. כל מי שניתחו מאז את הפרשה נתפסו לפרכה מחשבתית: הם חקרו את הפרשה על רקע כישלונה, ולכן לא הבינו כמה היבטים שלה. אך הרי יוזמי הפעולה האמינו שתצליח. במקרה כזה היה מתפרסם בעולם שמחתרת מצרית ביצעה מעשי חבלה במוסדות אמריקאיים ובריטיים. מישהו היה צריך להיות מוכן להוביל את הכדור מכאן, לשכנע את הממשלות והציבור בארצות הברית ובבריטניה שהמשטר המצרי אינו יציב, ולכן אסור לבריטים לנטוש את בסיסיהם לאורך התעלה, ואסור לאמריקאים ללחוץ עליהם לעשות זאת.
עם כשלון העסק ועריכת החקירה לגבי האחריות, התחיל הצבא לפברק הוכחות לאשמתו של לבון. כפי שהוכח לאחר מכן, זויפו מסמכים והוכנו עדויות שקר. בין השאר נקרא אברי זיידנוורג לארץ והוטל עליו למסור עדות שקר לוועדת החקירה. לימים התגלה שלפני מסירת העדות הוכנס לחדרו של משה דיין, שאמר לו כמה מילים שנתנו לאברי להבין שדיין שותף למזימה.