כאשר התפוצצה הפרשה בסוף שנות ה־50, נוצר מצב אבסורדי. הארץ רעשה. הצנזורה הצבאית לא יכלה עוד לאסור על פרסום הוויכוח הפוליטי, אך אסרה לפרסם כל פרט על הפרשה עצמה. זה דמה להצגה של תיאטרון צללים: ראו במעומעם את הדמויות, אך לא את פניהן. אסור היה לפרט על מה הוויכוח, ואסור היה לזהות את הדמויות הפועלות. לכל המעשים והאנשים ניתנו שמות צופן: ״הפרשה״, ״עסק ביש״, ״הקצין הבכיר״, ״קצין המילואים״, ״האדם השלישי״, ״הגבר״ ועוד.
קפצנו לתוך העניין בשתי רגליים, כשלעינינו שתי מטרות. האחת: לחשוף את כל פרטי הפרשה ולפרסמם חרף המאמצים הקיצוניים של הצנזורה למנוע זאת. והאחרת: להפוך את הפרשה למכשיר להפלת המשטר של בן־גוריון ונערי חצרו.
בן־גוריון היה אז בשיא כוחו. מלחמת סיני של 1956 (״מבצע קדש״) הצטיירה כניצחון צבאי מזהיר, אף שישראל בר טען באוזנינו שהיא היתה, למעשה, רצופה בכישלונות צבאיים. הכלכלה פרחה, היוקרה האישית של ״הזקן״ הרקיעה שחקים. ואז שינתה פרשת לבון את המצב והכניסה את המדינה לטלטלה נוראה.
״העולם הזה״ הוביל את ההתקפה. שבוע אחרי שבוע הקדשנו לפרשה את השער הראשי. כוחו של השער הוכיח את עצמו שוב. גם אנשים שלא קראו את השבועון ואף סירבו להחזיקו ביד ראו את הגיליון התלוי בקיוסק וקראו בעל כורחם את הכותרת שעל השער - סיסמת הקרב שקבענו לאותו שבוע.
מובן שלא פעלנו לבדנו. מסביב ללבון התאחדה קואליציה רחבה מאוד: מתנגדי בן־גוריון במפא״י, מפלגות האופוזיציה מימין ומשמאל, אנשי רוח ועיתונאים. תפקידנו המיוחד, כפי שראינו אותו, היה לשמש חוד חנית לקואליציה זו, ללכת לפני המחנה ולסמן כיוון להתקדמותו.
הדברים הגיעו לשיא בישיבה דרמטית של מרכז מפא״י, שהיתה אמורה לקבל את האולטימטום של בן־גוריון ולהדיח את לבון מתפקידו רב העוצמה כמזכיר ההסתדרות. הישיבה התכנסה באולם תיאטרון ״אהל״, כמה עשרות מטרים מהמערכת שלנו. היא היתה אמורה להיות סודית, לעיתונאים לא ניתנה גישה, ואנשי ביטחון שמרו על כל המעברים.
אלי תבור, אז הכתב הראשי שלנו, התחפש לחשמלאי, הצטייד בכמה מכשירי דמה והצליח לחדור לבניין. הוא הסתתר בעליית הגג שמעל לאולם, אך במהלך הישיבה התגלה וסולק.
ההופעה המרשימה ביותר היתה של משה שרת, שכבר סבל מסרטן מתקדם בגרון. הוא הגיע על כיסא גלגלים, דיבר רק בלחש, אך דבריו הנוקבים הביאו נזק