עצום לבן־גוריון, יריבו ההיסטורי. בן־גוריון אמנם ניצח בישיבה ולבון הודח, אך היה זה ״נצחון פיתם״. בן־גוריון נתפס בתודעת הציבור, וגם במפלגתו, כנרגן ונקמן, ששיגעונותיו האישיים עדיפים בעיניו על טובת המדינה והמפלגה. יוקרת ״הזקן״ לא החלימה ממכה זו, ומשם והלאה החלה ירידתו, עד לסילוקו הסופי מהשלטון ב־1963.
תוך כדי כך הגיעה מלחמתנו בצנזורה לשיאים מיתולוגיים שנכנסו לתולדות העיתונות הישראלית.
מיד עם התפוצצות ״הפרשה״ עמדה לפנינו הבעיה איך לגלות לקוראינו על מה בכלל נטוש הקרב. הפתרון: חילקנו עמוד לשניים, בניגוד לכל כללי העימוד של ״העולם הזה״. בחציו האחד דיווחנו על הפרשה הפוליטית האקטואלית, שהסעירה את הממסד בירושלים, ואת החצי האחר הקדשנו למשפט שהתנהל ב־1954 בקהיר נגד צעירים יהודים שנאשמו בפעולות חבלה. שתי הכתבות הוגשו לצנזורה בנפרד ואושרו. גם בעמוד המודפס לא יצרנו שום קשר גלוי בין השתיים. אבל צורת העמוד היתה כל־כך שונה מהרגיל שקוראים חדי עין הבינו מיד שיש כאן רמז חבוי.
פעם אחרת פרסמנו תשבץ, שהכיל את כל השמות האסורים של כל גיבורי הפרשה. אמנם, התשבץ היה ערוך כך שלא היה אפשר להגיע אל השמות בדרך הרגילה, ועל כן זאת לא היתה עבירת צנזורה, אבל מי שידע יכול היה לזהות את השמות. הפעם הגיבה הצנזורה בחריפות: קיבלנו הוראה שמעתה והלאה חייב ״העולם הזה״ - יחידי מבין כל העיתונים במדינה - להגיש לצנזורה לאישור מוקדם את כל החומר המתפרסם בשבועון, ובכלל זה תשבצים, חידונים, קריקטורות, חומר הומוריסטי ומודעות.
אך הסקופ האמיתי שלנו, חסר התקדים, נולד בצורה אחרת.
באחד הימים נשמע צלצול מכשיר האינטרקום בדירתי. קולה של ילדה ביקש ממני לרדת למטה. איכשהו הרגשתי שזאת אינה מתיחה וירדתי, בניגוד לכל כללי הזהירות שהייתי מורגל בהם.
הילדה שחיכתה לי בכניסה לקחה אותי למכונית שחנתה בפינה חשוכה ברחוב,
לא הרחק מהבית. ישב בה איש קטוע רגליים, שהציג את עצמו בשם צבי סווייד. הוא איבד את שתי רגליו במלחמת העולם, אחרי שדרך על מוקש, וכפיצוי זכה בזיכיון להקים תחנת דלק. אבל זה נודע לי רק מאוחר יותר.
לידו ישבה אשתו, טיפוס מיוחד במינו - אישה גדולת ממדים, דומיננטית, נמרצת