הרעיון הגואל בא בשיחה עם אחד המודיעים שלנו, איש מודיעין בשם אברשה אהרונסון. הוא היה אחד מאותם אנשים שידם בכול, המכירים את כל המי־ומי ויוצרים קשרים בין מי שצריך. אשתו היתה בשלנית נהדרת, ולימים התקיימו בביתו הפגישות החשאיות ביני לבין יגאל אלון. אהרונסון שימש גם כיועץ לאבא אבן, והשד יודע למי עוד. הוא הזכיר לי שב־1955 כתבתי שורה של סיפורים בדיוניים, שבהם תיארתי את הסכנות האורבות לישראל. סיפור אחד תיאר הפיכה פאשיסטית, סיפור אחר - מזימה סובייטית להשתלט על המדינה על ידי שליחת מאה אלף קומוניסטים יהודים לארץ. ״למה שלא תנסה לחשוף את פרטי העסק ביש באמצעות סיפור בדיוני?״ שאל.
ישבתי בחדר העבודה שלי מול הים, הרדיו השמיע מוזיקה קלאסית, וכך כתבתי את ״פרשת אלכסיס״ - סיפור על רשת ריגול וחבלה יוונית בטורקיה, על רקע הסכסוך בקפריסין. הופיע בו רמטכ״ל יווני גידם, שהורה לראש אגף המודיעין שלו להפעיל רשת המורכבת מצעירים אזרחי טורקיה ממוצא יווני, כדי לסכסך בין טורקיה ובעלות בריתה המערביות. הכנסתי את פרטי הפרטים של הפרשה - מה היו הפקודות, איך הועברו, איך בוצעו. על הסיפור חתמתי בשם בדוי, קוסטה קזנצאקים, הדומה לשמו של מחבר ״זורבה היווני״.
חילקתי את הסיפור לשני פרקים. את הפרטים הבעייתיים ביותר שמרתי לפרק השני. הפרק הראשון פורסם בגיליון חג השבועות, מבלי להעבירו בצנזורה. יצירות ספרותיות היו פטורות מאישורה. הרגשתי כמי שמדליק פתיל של פצצה ומחכה לפיצוץ.
למחרת פרסום הגיליון, ביום רביעי בבוקר, צלצל אלי הצנזור התל אביבי, קצין צעיר שהייתי די מיודד איתו. ״מה עשית לי?!״ התריס בזעם.
״מה עשיתי?״
״אל תיתמם! פרסמת את כל הפרטים של העסק ביש!״
״פרסמתי סיפור דמיוני,״ אמרתי. ״אמרתם שאתם אוסרים כל פרסום על הפרשה מפני שחברי הרשת עדיין כלואים במצרים, ונעשים מאמצים לשכנע את עבד־אל־נאצר לשחררם. טענתם שהעלאת הפרשה מחדש עלולה לחבל במאמצים אלה. קיבלתי את זה. אבל פרסום סיפור בדיוני על פרשה המתחוללת בטורקיה אינה יכולה להשפיע על זה בשום פנים.״
חילופי הדברים נמשכו, ובסוף שאל: ״איזה דברים נוראים יהיו בפרק הבא?״
״אני מוכן לתת לך לקרוא את זה,״ אמרתי.
״אתה יודע שאני לא יכול לעשות את זה! זה ייראה כאילו אישרתי את הפרסום!״