״בהחלט לא. אני לא נותן לך לקרוא את זה כצנזור, אלא כחבר שאני מעריך את עצותיו הספרותיות.״
וכך היה. העברתי לו את הפרק, הוא ביקש למחוק רק כמה פרטים משניים, שנראו לו מסוכנים במיוחד. כך פרסמתי גם את הפרק השני.
באותם הימים לא פרסם ״העולם הזה״ חומר ספרותי. הופעתו הפתאומית של סיפור היתה כך־כך חריגה, עד שגם קוראים תמימים הבינו שיש כאן משהו מיוחד. ״פרשת אלכסיס״ הפכה בן לילה לשלאגר, נושא ראשי לשיחות בכל משרדי הממשלה, מסיבות ליל שבת ומפגשי חברים. בתולדות ״העולם הזה״ - והעיתונות הישראלית בכלל - זה היה סימן דרך.
אברי אלעד־זיידנוורג נשאר דמות חמקנית ומתעתעת. לי, כמו לאחותו, לא היו אשליות לגבי אמינותו. ולראיה: הגרסאות שלו לגבי בריחתו ממצרים השתנו מדי פעם.
הגרסה הראשונה היתה שנודע לו מפי סוכניו במודיעין המצרי שהרשת נחשפה. הוא הספיק למכור את המכונית שלו ונמלט דרומה, דרך סודן. אבל אחרי שחרורו מהכלא מסר גרסה שונה לחלוטין לאחד מידידי ״העולם הזה״, עידוא (כך הוא התעקש לכתוב את שמו) בן־גריון, נכדו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, שהחליט לכתוב עליו ספר. לפי גרסה חדשה זו, הוא בילה בחוף אלכסנדריה, הבחין בילדה טובעת והציל את חייה. אחרי תפיסת הרשת החליט להימלט בטיסה, על אף שתמונתו היתה, מן הסתם, מונחת בכל נקודות ביקורת הגבולות. ואז - הפלא ופלא - כאשר הגיש את דרכונו המזויף לשוטר בדוכן ביקורת הגבולות בנמל התעופה, היה זה לגמרי במקרה אבי הילדה שהציל. השוטר הניח לו להימלט.
סיפור יפה, אך בלתי־אמין לחלוטין. לאחר מכן שמעתי עוד גרסאות. בדיעבד אני משער שאברי אכן נתפס על ידי המצרים, נחקר, הודה ועמד בפני ברירה אכזרית: לעמוד לדין כמרגל ולסיים את חייו על הגרדום (כפי שקרה לשניים מן האנשים שהפעיל), או להפוך לסוכן של המודיעין המצרי המרמה את שולחיו הישראלים. הוא בחר באפשרות השנייה ונשלח חזרה לאירופה, מתוך כוונה להשתמש בו כסוכן מצרי. אך גם לכך אין הוכחות.
המשך הפרשה ידוע: על אף שבן־גוריון הצליח להדיח את לבון ולנצח בבחירות 1961, מעמדו התערער ללא תקנה. הוא המשיך להתעקש על מינוי ״ועדת חקירה משפטית״ כדי לברר ״מי נתן את ההוראה״, אך נתקל בחומה בצורה של מנהיגי