מפא״י. המערכה הממושכת שניהל ״העולם הזה״ נגד ״נערי החצר של בן־גוריון״ נשאה סוף־סוף פרי. המנהיגים הוותיקים של מפא״י - לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן, פנחס ספיר - אמנם תיעבו אותנו, אך השתכנעו שהתיאור שלנו תואם את המציאות. הם החליטו להיפטר מבן־גוריון ומנעריו בעוד מועד. פרשה לבון שימשה להם כאמתלה טובה.
ב־1963 נאלץ בן־גוריון להתפטר. הוא פילג את מפא״י, וכאשר הקים מפלגה משלו - רפ״י - הלכו איתו אותם האנשים שזיהינו אותם שש שנים לפני כן בנערי החצר שלו. שמעון פרס הפך למארגן הראשי של המפלגה החדשה ונאלץ באי־רצון רב - להתפטר מתפקידו כסגן שר הביטחון. גם משה דיין הצטרף בעל כורחו לרפ״י.
בבחירות לכנסת השישית (1965) זכתה רפ״י, על כל ראשיה המפוארים, רק בעשרה מנדטים. באותן הבחירות נכנסתי גם אני לכנסת. מכיוון שבן־גוריון היה זקן חברי הכנסת - הוא היה בן 79 - הוא נקרא לכהן כיושב ראש הישיבה הראשונה. בדרכו לכס היו״ד נאלץ לעבור על פני, וצלם זריז צילם אותו מתעכב לידי ומסתכל בי בפליאה אינסופית, כמי שאינו מאמין למראה עיניו. כאותו איכר שראה בפעם הראשונה ג׳ירף בגן החיות וקרא: ״אין חיה כזאת!״
רק בסוף ימיו של בן־גוריון התרחש פיוס - אולי יותר נכון להגדיר זאת בהפשרה - ביחסינו. פולה בן־גוריון נפטרה בשנת 1968, ואני כתבתי עליה מאמר הספד חם, שביטא את חיבתי אליה. נראה שזה ריגש את בן־גוריון הקשיש (בן 82 היה אז). הוא ניגש אלי בכנסת והודה לי. היו אלה המילים הראשונות - וגם האחרונות שהוחלפו בינינו אי־פעם.