כבר סיפרתי שעד מלחמת 1948 כלל לא הייתי מודע להפליה העדתית. כתלמיד בית ספר לא שמתי לב מי מערבי ומי מזרחי. (רק אנחנו, היקים, הושארנו ״בחוץ״ והרגשנו שלועגים לנו.) באצ״ל היו הרבה מזרחים, גם בין המפקדים, ולא שמנו לזה לב. במשך זמן מה מפקד הגונדה שלי היה בחור מזרחי שעבד אצל אביו, בחנות פיצוחים בשוק לוינסקי, וזה נראה לי טבעי לגמרי. עבדתי אצל עורך דין שנחשב אמנם לבריטי, מפני שלמד באוקספורד ודיבר רק אנגלית, אך משפחתו באה מעיראק. למשרדו היו כמה קליינטים מזרחים (או, כמו שקראו להם אז, ״ספרדים״) שנמנו עם עשירי היישוב. לימים הופתעתי לגמרי לשמוע מלאה יודקובסקי, בת משפחת מוגרבי, אז מהעשירות בתל אביב, שכבר בבית הספר היסודי חשה מופלית לרעה בגלל מוצאה הספרדי.
כשסיימתי את קורס המ״כים באמצע המלחמה, נתנו לי, כפי שסיפרתי, את האפשרות לבחור בפקודי העתידיים על פי המוצא. ״אתה יכול לקבל פולנים או מרוקאים,״ אמרו לי. בחרתי במרוקאים. החיילים ״שלי״ לא עשו לי חיים קלים. המרוקאים היו רגישים במיוחד לפגיעה בכבודם. אבל למדתי להכיר ולחבב אותם. הם היו מתנדבים, שנטשו את משפחותיהם במולדתם וחשו לעזרת המדינה החדשה. ההפליה התחילה כבר בבואם: בעוד שהמתנדבים מהארצות האנגלו־סקסיות נקראו מח״ל (״מתנדבי חוץ־לארץ״) נקראו הצפון אפריקאים גח״ל (״גיוס חוץ־לארץ״), כמו העולים ממזרח אירופה (ברובם ניצולי שואה) שהגיעו לארץ בתקופה זו וגויסו לצבא מיד עם ירידתם מהאונייה. לא היה שום בסיס לאבחנה זו, מכיוון שגם המרוקאים היו מתנדבים במלוא מובן המילה. אבל היחס היה שונה מאוד: אנשי מח״ל היו אריסטוקרטים, לאנשי גח״ל התייחסו בזלזול.
המבחן בא בדצמבר 1948, כאשר ארבעה מאנשי המחלקה שלי, ארבעתם מרוקאים, סיכנו את חייהם והצילו את חיי. אלמלא כן, לא הייתי היום בחיים.