כעבור שנה, כאשר עבדתי ב״הארץ״, פתח הכתב הבכיר של העיתון, אריה גלבלום, בסדרת כתבות רוויית ארס נגד העולים המזרחים. כתבתי תשובה זועמת בשם ״המרוקאים שלי״, שבה סיפרתי גם על הארבעה. גלבלום היה אז חביבו של גרשום שוקן, ולכן לא פורסמה התשובה שלי ב״הארץ״. העברתי אותה ל״העולם הזה״, שעורכו היה עדיין אורי קיסרי.
אני חוזר ומזכיר את כל זה כדי להסביר מדוע פיתח ״העולם הזה״ שלנו מהרגע הראשון רגישות רבה לעניין העדתי. גם בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, היה ״השבועון המסוים״ חלוץ לפני המחנה ומשך אליו שנאה מצד חסידי הממסד. מבחינתנו, זה היה חלק מהמאבק במשטר.
בן־גוריון האמין שהגשמת הציונות היא עניין של תחבורה. צריכים להביא המוני עולים, כמה שיותר עולים, כמה שיותר מהר, והשאר יסתדר כמעט מעצמו. זו רק בעיה טכנית - לגייס כסף, להקים יישובים בפריפריה, רחוק מתל אביב, תחת דגל ״פיזור האוכלוסייה״. כתוצאה מכך, כבר מהימים הראשונים של המדינה נפתח פער מסוכן בין הציבור הוותיק, המבוסס כלכלית וחברתית, שהיה ברובו אשכנזי, לבין העולים החדשים, שהיו בעיקר מזרחים. אמנם, באו גם המוני עולים מאירופה, אך אלה נקלטו במהרה בציבור הוותיק, בין השאר בזכות היידיש שבפיהם. במעברות שהוקמו ברחבי הארץ נותרו, כעבור זמן, כמעט רק המזרחים.
זאת לא היתה רק בעיה כלכלית. היא היתה גם - ואולי בעיקר - בעיה תרבותית. מייסדי הציונות היו אירופים. בנימין זאב הרצל ינק הרבה מהאידיאלים שלו מהתרבות הגרמנית. ״היהודי החדש״ שהציונים חלמו עליו דמה בצורה חשודה ל״זיגפריד״ הגרמני. גם חברי ואני, שטיפחנו במודע את מיתוס ״הצבר״, חשבנו במידה רבה במושגים מערביים. אמנם, הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר, ששימש כאמור כאידיאל חזותי ל״כנענים״, לא היה מערבי כלל - נדמה לי שדנציגר קיבל את השראתו ממקסיקו - אבל הצבר המיתולוגי היה דמות מערבית מובהקת.
(הפסיכולוג גיאורג טמרין ערך פעם ניסוי מאלף באוניברסיטה שבה לימד. הוא שאל את תלמידיו מהן התכונות של הצבר ורשם את התשובות על הלוח: גבה קומה, חסון, בלורית בלונדית, עיניים כחולות, וכדומה. אחר כך ביקש מכל הסטודנטים ילידי הארץ להרים את ידם. אף אחד מהם לא דמה ל״צבר״ שעל הלוח...)
צריך להודות: כולנו, כל הוותיקים, היינו נגועים בהתנשאות - מי פחות ומי יותר, מי במודע ומי בתוככי לבו. הקמנו חברה חדשה, יצרנו תרבות חדשה. זה עתה עברנו מלחמה קשה וארוכה, הקמנו מדינה. הרגשנו שאנחנו משהו מיוחד. תבענו