שחור ואדום - שחור כצבע הקיפוח, אדום כצבע הדם שנשפך - ו״העולם הזה״ הכריז בחוצות: ״דגל נולד!״
אינני בטוח שכל זה היטיב עם ״העולם הזה״. רוב קוראינו היו אשכנזים מהשכבות המבוססות, שנרתעו מההתקוממות של ״בני עדות המזרח״. אבל לא פעלתי בנושא זה על פי האינטרס שלי כבעלים ועורך של עיתון. הדריכה אותי מחשבה המקננת בלבי במרוצת כל השנים: כדי להחליף את המשטר, צריכים ליצור ברית בין מחנה השלום והציבור המזרחי. מאורעות ואדי סאליב נראו לי כהזדמנות מצוינת לקדם חזון זה.
אבל הממסד הבין היטב את הסכנה. אחרי שנים ארוכות של התעלמות מהבעיה העדתית, הוא תפס פתאום את גודל הסכנה לקיומו. התגובה היתה נמרצת. הצטיין בכך אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שנגדו ניהל ״העולם הזה״, ארבע שנים לפני כן, את המערכה הגדולה הראשונה שלו. חושי, תערובת של בוס מקומי ושריף, גייס את כל הכלים שבידו כדי לדכא את המרד ביד קשה. משטרת חיפה, שהיתה למעשה כפופה לו אישית, הופעלה באופן ברוטאלי לדיכוי כל התנגדות בשכונה. השופטת, שגם היא היתה חלק מהמערכת של ״חושיסטאך, הפעילה נגד המורדים את כל כובד החוק. ראשי המרד נכלאו.
שנתיים לפני כן הקמתי, יחד עם נתן ילין־מור ואישים אחרים, את ״הפעולה השמית״, שעליה יסופר בהמשך. ילין־מור ואני נסענו לבקר את בן־הרוש בכלא ג׳למי, ליד יגור. דנו בנושאים פוליטיים והעלינו את הרעיון להקים ביחד רשימה בבחירות הבאות, שעמדו להתקיים כעבור כמה שבועות בלבד. בן־הרוש היה אסיר־תודה על תמיכתנו במאבק, אך דחה את הרעיון של רשימה משותפת. הוא רצה לשמור על האופי העדתי, הבלתי־מפלגתי, של מאבקו. ערב יום הבחירות כתבתי מאמר שבו קראתי להצביע בעדו. הרשימה בראשותו - ליכוד יוצאי צפון אפריקה (נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה של שימוש מפלגתי בשם ״ליכוד״) - משכה 8,199 מצביעים, מספר די מרשים בהתחשב בכך שהיתה חדשה ולא היו לה אמצעים, אך לא עברה את אחוז החסימה, שעמד על 9,693 קולות.
בן־הרוש צדק, מן הסתם, בגישתו. אך לי כאב הלב. ראיתי איך מוחמצת הזדמנות גדולה ליצור קשר בין הציבור המזרחי ומחנה השלום. מכאן והלאה הלך הציבור הזה ימינה, ומצא את כתובתו בליכוד. המרד עצמו דעך. הממסד נקט בשיטת המקל והגזר כדי להחניק אותו בעודו באבו. כמה מראשי המאבק שוחדו במשרות טובות. השכונה עצמה רוקנה וכמעט חוסלה. תושביה פוזרו בשכונות חדשות באתרים שונים בחיפה, שהפכו חיש מהר לשכונות עוני חדשות.