השד העדתי נכלא שוב בבקבוקו, ולא פרץ מחדש אלא כעבור תריסר שנים.
אני מודה שפרשת ״הפנתרים השחורים״ לא הלהיבה אותי מלכתחילה. בניגוד למרד ואדי סאליב, שהיה ספונטני לגמרי, לא נראה לי ניסיון זה אותנטי ממש, על אף שעסק באותו הנושא והמשיך באותו המרד. היה בו משהו מלאכותי ומיובא.
היוזמה באה מקבוצה של עובדים סוציאליים אידיאליסטיים, רובם אשכנזים וילידי ארצות הברית, שהתקוממו נגד ההפליה העדתית שהם היו עדים לה מדי יום ביומו. הם עודדו קבוצה של צעירים מרוקאים, תושבי שכונת מוסררה בירושלים, להרים את נס המרד. הם גם נתנו להם שם זר, שהועתק כלשונו מארצות הברית, מבלי שיהיה לו שורש כלשהו בהווי הארץ. ״פנתר״ הוא שם לועזי של חיה שכלל אינה קיימת בארץ. ״הפנתרים השחורים״ המקוריים היו מפלגה של שחורים קיצונים בארצות הברית, שהואשמו במעשי רצח ונרדפו על ידי השלטונות.
ה״פנתרים״ הירושלמים ערכו הפגנות שדוכאו באלימות. הם ביצעו כמה פעולות יצירתיות, כגון ״גניבה״ של בקבוקי חלב וחלוקתם לעניים בשכונה. הם תרמו להרמת המודעות העצמית של הנוער המזרחי. מכר שהחליף את שמו המרוקאי בשם עברי מצלצל, חזר בו ושב לשמו המקורי. זאת היתה מחווה אופיינית. התנועה תרמה לפולקלור הישראלי לפחות אמרה אחת. כאשר נאמר לגולדה מאיר, ראש הממשלה, אחרי שנפגשה איתם, שהם בכל זאת בחורים נחמדים, פסקה גולדה: ״הם לא נחמדים!״ - וכך סיפקה סיסמה שהיתה שווה לפנתרים זהב.
גם הפעם לא התקשה הממסד בחיסול התופעה. הוא נקט דרך פשוטה ביותר: לערוף את התנועה על ידי קניית מנהיגיה. אחדים מהם פותו, כאמור, במשרות טובות. אחרים מיהרו לממש את ההון הפוליטי שצברו ולמכור אותו למפלגות שונות. צ׳רלי ביטון גויס על ידי המפלגה הקומוניסטית, שהיתה מעוניינת להתגונן בפני הטענה שהיא מפלגה ערבית לאומנית. הוא לא הביא לה בוחרים, אך נבחר מטעמה לכנסת יותר מפעם אחת. כאשר הקמנו ב־1977 את רשימת של״י, כפה עלינו לובה אליאב את סעדיה מרציאנו, ״פנתר״ אחר, כנציג הציבור המזרחי. מרציאנו חיכה עד שבא תורו להיכנס לכנסת על פי הסכם רוטציה, ולמחרת היום פרש מסיעת של״י.
ב־1971 החליט שלום כהן לפרוש מ״העולם הזה״ ומסיעתנו בכנסת - פרשה כאובה שעוד אחזור אליה בהמשך. הסיבה היתה סירובו למלא אחרי הסכם הרוטציה, שעל פיו היה צריך לפנות את מקומו בכנסת לטובת אמנון זכרוני. כדי לספק לכך תירוץ ״אידיאולוגי״, הרים לפתע את הדגל העדתי והצטרף לפנתרים השחורים, שהציגו אותו ב־1973 בראש רשימתם לכנסת השמינית. כמו רשימת בן־הרוש בבחירות 1959, גם רשימה זו לא עברה את אחוז החסימה.