יצחק שדה היה מיתוס חי. לא היה אפשר שלא להעריץ אותו. זה נכון גם לגבי.
את האגדות עליו הכרתי הרבה לפני שהכרתי אותו אישית. לפני המלחמה קראתי באופן קבוע את טורו, ״מסביב למדורה״. הוא הטיף בו לאידיאליזם, לאחווה חברתית ול״טוהר הנשק״ (מושג שהוא טבע), תוך הכנת הנוער למלחמה להקמת המדינה. יחד עם ״הטור השביעי״ של נתן אלתרמן ומאמרי הפרשנות הצבאית של ישראל בר הם היו - לא רק בשבילי - קריאת חובה שבועית.
הוא היה דמות מרשימה. אף על פי שהיה צעיר רק בשנתיים מאבי, נראה איכשהו שייך לדור שלי, יותר אח בכור מאשר אב. הוא היה איש גבוה, חזק מאוד גופנית, והזקן הארוך הוסיף לו הדר וסמכות. (בלי הזקן הוא נראה פחות מרשים.) לפני שעלה לארץ, בעקבות מות ידידו יוסף טרומפלדור, שירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה (שם הגיע לדרגת מ״פ) וב״גוורדיה האדומה״ של המהפכה הקומוניסטית. בארץ היה ממקימי ״גדוד העבודה״ וארגון ההגנה, פיקד על יחידות קומנדו - ״הנודדת״, פלוגות השדה(פו״ש), הפלוגה המיוחדת(פו״ם) - ובסוף הקים את הפלמ״ח ופיקד עליו. כל היחידות האלה היו בנויות על רעיון ההתקפה ״היציאה מהגדר״ וחדירה לאזורים הערביים.
שדה הקים דור של תלמידים וממשיכים. בנפשו היה, כנראה, מחנך. כאשר הוקם קיבוץ חניתה במקום מבודד בגבול הלבנון, מבצע שנראה אז כסמל התעוזה, צולם שדה במעמד ההיסטורי כשהוא עומד בין שני תלמידיו, יגאל אלון ומשה דיין, גבוה משניהם.
הדביקו לו את התואר ״הזקן״ הרבה זמן לפני שהכינוי הזה הועבר לדוד בן־גוריון.
יש בכך משום אירוניה, מפני שבן־גוריון תיעב אותו. ייתכן שזה נבע מהניגוד הגמור באופי שני האישים האלה - בן־גוריון היה נמוך קומה, פוליטיקאי תאב שלטון, קנאי וחסר חוש הומור. לא היה לו מגע אנושי אמיתי עם מעריציו. ואילו שדה היה גבה