כהכנה לכתיבה התחלתי לקשור קשרים עם האנשים, ובראשם שדה. הוא גר בבית בשכונת עג׳מי בדרום יפו, ליד הים. לא יכולתי להתעלם מן העובדה שזה היה בית ערבי בשכונה שתושביה הערבים גורשו. בעיני זה היה כתם על דמותו, אף שסופר שהבית ״שימש בעבר קצינים בריטים״. לא יכולתי להתעלם גם מהעובדה ששדה קיבל מה״רכוש הנטוש״ מחצבה ערבית, שעליה היתה פרנסתו. החציבה היתה מקצועו.
אני משוכנע עד היום ששור הרכוש הנטוש היה החטא הקדמון של המדינה, אבי־אבות השחיתות, שתפחה לימים לממדים מבהילים. התנ״ך כבר הכיר בסכנה זו. ספר יהושע מספר על עכן בן כרמי, ששלח את ידו בביזה. כתוצאה מן המעשה כשלו בני ישראל במלחמה וניגפו בפני אויביהם. מחבר הספר שם בפי ה׳ את המילים: ״חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם.״ בימי המלחמה ואחריה כבשנו ערים וכפרים שלמים, ובהם רבבות בתים. הפלוגה שלי כבשה כפרים עניים, ולא היה בהם רכוש של ממש. אבל ביפו, בירושלים, בחיפה ובעשרות מקומות אחרים גרו גם עשירים, שבתיהם הכילו רהיטים יקרים, שטחים, חפצי אמנות, רכוש מכל הסוגים. כל אלה נגנבו בכמויות אדירות.
מעולם לא נבדק איך בוצע שוד ״הרכוש הנטוש״, מה היו ממדי הביזה ומי היו הנהנים. אין ספק שערכו הגיע למיליארדים רבים במושגים של ימינו. הגנבים לא היו החיילים הקרביים, שלא היה להם זמן לעסוק בביזה רצינית וגם לא האמצעים להובלת השלל. השודדים היו אנשי העורף, קצינים ונהגי משאיות, ובעיקר פרוטקציונרים של השלטון, שיכלו לשים את ידם על הרכוש ועל כל אמצעי התובלה. הווילות היפות של הפלסטינים העשירים נמסרו גם הם לפרוטקציונרים, וכך גם אמצעי הייצור שננטשו. כפר שלם - עין חוד שהפכה לעין הוד - נמסר לאמנים ולסופרים. מעולם לא הבנתי את מקבלי הרכוש הזה, שחיו בבתים שנבנו על ידי אחרים ולא הוטרדו מן המחשבה על בעליהם, שנמקו כמה קילומטרים משם בסוכות שבנו לעצמם ״בניגוד לחוק״.
צר לי שכמה וכמה אנשי שמאל לא היו טובים בעניין זה מאנשי הימין. ידידי דן בן־אמוץ השתכן בבית יפה בתחום נמל יפו, והצטדק בטיעון שהבית שייך לכנסייה הארמנית. חברו, חיים חפר, קיבל בית בעין הוד והצטדק לימים ש״ירו משם״. גם ליצחק שדה לא יכולתי לסלוח לגמרי.
באחת השיחות דיברתי עם שדה על תעלומה היסטורית: איך נכנעו הוא וחבריו בימי המלחמה לבן־גוריון, שהרס את הדפוסים הצבאיים שעיצבו ו״פירק את