היחסים ביו השניים היו מורכבים. שדה סיפר לי שפעם צלצלו אצלו בדלת, ובחוץ עמדו שני חיילים שהחזיקו כבש שחוט. ״זו מתנה מאלוף הפיקוד,״ הודיעו. דיין היה אז אלוף פיקוד הדרום.
אחרי מות שדה התקיימה הלוויה רבת משתתפים בגבעת ברנר. נראה שכל הפלמ״ח הגיע. אלפים הצטופפו על מדרון של גבעה והקשיבו למספידים. כשהגיע תורו של דיין, הוא פתח: ״אני אהבתי את יצחק שדה, מפני שהוא היה אבי־אבות חוסר האחריות.״
השתררה דממת מוות. ההמונים דמו למפלצת, שבעוד רגע תקפוץ על הנואם ותקרע אותו לגזרים. אבל דיין המשיך בדבריו, והכול עבר בשלום.
״חוסר האחריות״ הזה היה, כמובן, בדיוק התכונה ששדה מצא בדיין.
פגישותי עם שדה ושאר ראשי הפלמ״ח התנהלו, בצלה של מלחמת תש״ח, שהסתיימה לא מזמן. זה יצר סתירה בלתי־מודעת: מצד אחד הם חלמו על חברה חלוצית, המבוססת על ערכים נעלים של שוויון וסולידריות חברתית, ומצד שני שלטה בהם מחשבה צבאית מובהקת.
הם היו מלאי טענות נגד בן־גוריון על המשטר שהנהיג במדינה, אך גם מתחו עליו ביקורת על כי מנע מהם לנצח את הערבים. באחת השיחות התלונן שדה באוזני שבן־גוריון מנע את כיבוש הגדה המערבית. הוא ניגש למפה שהיתה תלויה על הקיר והסביר איך התכוון לבצע את הכיבוש: בתנועת מלקחיים גדולה, כשאחת מלשונות הצבת יורדת מטירת־צבי דרומה, לאורך נהר הירדן, והלשון השנייה עוקפת את ירושלים מדרום וסוגרת את כיתור הגדה ליד יריחו.
ליגאל אלון היתה טענה חמורה עוד יותר, שעליה חזר בשיחותינו שוב ושוב. היה ברור שנושא זה מעסיק אותו כל הזמן. בחלק האחרון של המלחמה היה יגאל מפקד חזית הדרום. לקראת הסוף עברו כוחותיו אח הגבול הבינלאומי ופרצו לעבר אל־עריש בצפון סיני. הכוונה היתה להגיע לחוף הים ולכתר את כל הכוחות המצריים שהשתתפו במלחמה. כאשר ההצלחה כבר הסתמנה באופק וההתנגדות המצרית קרסה, קיבל אלון לפתע פקודה לעצור ולחזור כלעומת שבא. אלון נדהם ומיהר לירושלים. שם מצא רק את משה שרת. בן־גוריון נפש אותה שעה בטבריה. שרת אמר שאינו יכול לעזור לו ושלח אותו לעיר הכינרת. אלון התחנן בפני בן־גוריון להניח לו להשלים את המבצע, אך זה נתן לו פקודה חד־משמעית - לחזור מיד לגבול הבינלאומי. כמפקד אחראי וממושמע, מילא אלון אחר הפקודה, אך הדבר כרסם בו עד סוף ימיו. ״בכייה לדורות״ הוא כינה את פקודתו של בן־גוריון.