״אילו המשכנו, היינו מכריחים את המצרים לחתום על שלום איתנו,״ טען שוב ושוב. ״המלך פארוק היה חותם על כל הסכם כדי לחלץ את צבאו מהכיתור.״
מה קרה? לימים התברר: נשיא ארצות הברית הגיש אולטימטום. השגריר האמריקאי הראשון, ג׳יימס מקדונלד, הטריח את עצמו לטבריה כדי למסור אותה אישית. תחת לחץ התקפל בן־גוריון - ולא בפעם האחרונה.
אלון חש שגזלו ממנו את הניצחון, והיה מלא מרירות.
אלון ודיין דמו זה לזה מהרבה בחינות, גם מבחינה גופנית. מי שראה אותם יושבים מאחורי שולחן, קיבל את הרושם שהם גבוהי קומה. הראש והכתפיים היו של אנשים גבוהים, אך הרגליים הקצרות הפכו אותם לאנשים נמוכים. זה היה נכון, אגב, גם לגבי ישראל גלילי, אליל הפלמ״ח, שלא היה מפקד אלא מנהיג פוליטי.
בכל שנות היכרותנו, הופתעתי כל פעם מחדש כאשר קם יגאל אלון מכיסאו באמצע השיחה. איכשהו התכוננתי בכל פעם לראות לפני אדם גבוה, ובכל פעם עמד מולי אדם נמוך. איכשהו לא התרגלתי לזה. פעם הזמין אותי לחדרו הצנוע בתל אביב (מגוריו הקבועים היו בקיבוץ גינוסר) מפני שהיה חולה. הוא שכב על מיטתו, עירום למחצה, ושמתי לב למבנה המיוחד של חזהו - עגול כמו חבית.
לדיין היתה הליכה של איכר, הליכה כבדה, כאילו שקע בכל צעד באדמה חרושה. הגבר יפה־הפנים, שהפך אחרי מלחמת ששת הימים לסמל מין עולמי, היה בעל גוף מכוער. מקרוב היה שונה מאוד מהאיש שניבט ממרקע הטלוויזיה.
באחת השבתות נסעתי עם רחל לשפת הים מצפון להרצליה כדי להתרפק על ההול הרך וליהנות מהשמש ומהמים. החוף היה ריק מאדם. פתאום הופיע דיין, נוהג בעצמו במכוניתו. הוא שלף את־חפירה מתקפל של חי״ר - מהסוג שהיה שייך לציוד האישי שלנו במלחמה - טיפס על צלע הצוק והתחיל לחפור. עקבתי אחריו במשך שעות: האיש עבד כמכונה, ללא הפסקה של רגע, מבלי לאכול ולשתות, בתנועות קצביות של איכר. הוא חיפש עתיקות, כמובן.
שניהם - אלון ודיין - היו בעלי קסם אישי, אותה תכונה מסתורית שקוראים לה כריזמה, מתת האלים. אצל יגאל זה היה טבעי - האיש פשוט לא חדל להקסים את כל מי שבא עמו במגע, עד שפג הקסם בשנותיו האחרונות. אצל דיין זה היה מודע יותר. כשרצה להקסים, איש לא יכול היה לעמוד בפניו. הכרתי אנשים חכמים, שופעי תבונה ודעת, כמו נחום גולדמן וגרשום שוקן, שיצאו מפגישה עם דיין והיו
כמהופנטים.