במיוחד אהבתי את השפה של משה דיין. כמו ליצחק רבין, עזר ויצמן ואחרים, היה לו הכישרון לטבוע מטבעות לשון ארסיות. הכי אהבתי את האמרה: ״הוא בחור טוב, במובן הרע של המילה.״ אחרי מלחמת יום הכיפורים, החליט לנסוע לווייטנאם, בהזמנת הקצינים האמריקאים הכושלים שביקשו להיבנות מיוקרתו. שמואל תמיר ניגש אליו בכנסת ואמר לו, ״אני במקומך לא הייתי נוסע!״ תשובת דיין: ״אתה במקומי לא היית נוסע, ואני במקומך לא הייתי נוסע. אבל אני במקומי נוסע.״
לשיא הגיע דיין בנאומו המפורסם ב־1956 על קבר רועי רוטברג, שנהרג על גבול רצועת עזה. זוהי יצירה קלאסית, כמעט שיר. ״אל נא נטיח היום אשמה אל הרוצחים. / מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? / שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, / ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. /...דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. / אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים, היושבים סביבנו. / אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. / זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - / להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - / או כי תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו.״
לימים הופצו גרסאות שקריות של נאום זה, שבהן הושמט המשפט החשוב ביותר - זה המסביר ואף מצדיק את שנאת הערבים, שאת אדמת אבותיהם הפכנו לנחלתנו.
השקפת עולמו של דיין, הבאה לביטוי כה נוקב בנאום זה, היא ההשקפה הבן־גוריונית הקלאסית, ואולי ההשקפה הציונית בכלל. היא, כמובן, היפוכה הגמור של השקפתי, שהטפתי לה באותן השנים ומאז, ומכאן המלחמה הארוכה בינו וביני. היו שייחסו לי מין אהבה־שנאה אליו וטענו שאני לוחם בו בגלוי אך מעריץ אותו בסתר. זה נשמע יפה, אבל זה לא נכון. לחמתי בו, כמצוות יצחק שדה, כל עוד היה בעיני האדם המסוכן ביותר במדינה. כאשר הוא קרס במלחמת יום הכיפורים והמיתוס שלו התנפץ כמו פסל שנפל ונשבר לרסיסים - איבדתי את העניין בו. לא הצטרפתי למסע ה״עליהום״ עליו למחרת יום הכיפורים, כאשר חסידיו־מעריציו השוטים הפכו באחת לשונאיו וביקשו לנקום בו על כך שהעריצו אותו לשווא.
קראתי לדיין ״הנסיך השחור״, על שם נסיך בריטי מהמאה ה־14 (שאיש אינו יודע מדוע ואיך זכה בכינוי זה). יגאל אלון היה, בעיני, הנסיך הלבן. הצבע השחור התייחס לא רק לרטייה השחורה, שהיתה הסמל המסחרי של דיין, אלא גם למעשיו. במשך דור שלם הוא דחף את המדינה לעימות חסר פשרות עם העולם הערבי.