הקרב בין שני הנסיכים היה אחד המחזות המרתקים ביותר בשלושת העשורים הראשונים של המדינה. בעיני היה הרבה יותר מעניין מאשר הקרב בין בן־גוריון ושרת בשנים הראשונות, והקרב בין יצחק רבין ושמעון פרס בשנים שלאחר מכן.
במלחמת תש״ח היה יגאל אלון אליל הנוער. בארץ ובעולם הוא נחשב למצביא מזהיר, נוסף על היותו אהוב ממש. ואילו דיין נחשב - כפי שכבר תיארתי למפקד כושל, ״ביזיונר״ סדרתי, פורק עול וביש מזל.
אחרי המלחמה השתנו הדברים. בן־גוריון דחף את אלון וחבריו אל מחוץ לצבא, שאותו ראה כנחלתו הפרטית. אלון וחבריו השתייכו למפ״ם, המפלגה היחידה שיכלה לקרוא תיגר על שלטון היחיד (כמעט) של בן־גוריון. ״מפלגת הפועלים המאוחדת״ היתה עדיין מאוחדת וכללה את אחדות העבודה והשומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. בכנסת הראשונה היא היתה גם המפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא״י. יתר על כן, כוחה של מפ״ם בחטיבות הפלמ״ח ובחטיבות הקרביות האחרות גרם חששות לבן־גוריון. אולי חשש מפני מהלך שאותו הצעתי לסנה באמצע המלחמה: להשתמש בכוח זה כדי לסלק את בן־גוריון.
עוד במהלך המלחמה היה מנוי וגמור עם בן־גוריון לשבור כוח זה, לפני שיהפוך לאיום ממשי. פירוק מטה הפלמ״ח היה רק צעד ראשון וסמלי. מיד אחרי המלחמה ניגש לטיהור יסודי של הצבא, וכמעט כל המפקדים עתירי התהילה של המלחמה מצאו את עצמם בחוץ. שדה, אלון וכמעט כל חבריהם הושלכו מצה״ל. רק יצחק רבין הצליח להישאר בפנים, אך קידומו לתפקיד הרמטכ״ל נבלם כל עוד היה בן־גוריון בשלטון.
מבין כל המפקדים הקרביים המפורסמים, משה דיין היה היחיד שהשתייך למפא״י. הוא נולד וגדל בנהלל, מושב שהיה שייך למפא״י, ואביו, שמואל דיין, היה עסקן ידוע במפלגה. זה הספיק לבן־גוריון: הוא מינה את דיין לאלוף פיקוד הדרום, ובסוף 1953 לרמטכ״ל. בשעה שדיין זכה ב־1956 להערצה כללית - ומוגזמת מאוד - כמנצח ״מבצע קדש״, היה אלון פוליטיקאי זוטר.
הגלגל התהפך כאשר נטש בן־גוריון את מפא״י ב־1965 והקים את רפ״י. דיין נאלץ ללכת אחריו, באי־רצון בולט, ומצא את עצמו במפלגה אופוזיציונית קטנה, בעלת השפעה שולית, בשעה שיגאל אלון כבר עלה לדרגת שר העבודה.
הגלגל התהפך שוב, ובאופן דרמטי, לקראת מלחמת ששת הימים.
רצה המקרה שאהיה עד ראייה לכך מקרוב. עם גבור המשבר - שנכנס לפולקלור הלאומי תחת הכותרת ״ימי החרדה״ - החלטתי להגשים חלום ישן שלי: להוציא