לאור עיתון יומי. היה ברור שעומדים להתרחש מאורעות היסטוריים, וחשבתי שזה הזמן המתאים לפרסם, לצד ״העולם הזה״ השבועי, עיתון יומי שידווח על המאורעות הדרמטיים וישפיע עליהם.
הבעיה היתה למצוא בית דפוס שיהיה מוכן ומסוגל להדפיס עיתון יומי. אחרי חיפושים, החלטנו שהמקום המתאים ביותר הוא דפוס ״למרחב״, העיתון היומי של מפלגת אחדות העבודה, שיגאל אלון היה אחד מראשיה. פניתי ליגאל, והמשא ומתן הצריך פגישות תכופות. כך קרה שבמשך כל ימי המשבר נפגשתי עמו ממש מדי יום ביומו. (בסופו של דבר, הדיונים העלו חרס והעיתון שלנו, שנקרא ״דף״, נדפס דווקא בדפוס ״חרות״ במצודת זאב.)
ככל שהעמיק המשבר ופשטה במדינה האמונה שישראל עומדת בפני סכנה קיומית, כך גברה התביעה להחלפת לוי אשכול במשרד ראש הממשלה, או לפחות במשרד הביטחון. כמו בן־גוריון לפניו כיהן אשכול בעת ובעונה אחת בשני התפקידים. מכיוון שהיה איש נוח לבריות ושופע הומור יידישאי, לא התאים לתדמית המאצ׳ו הנדרשת משר ביטחון ישראלי בעת משבר. רק בדיעבד קבעו ההיסטוריונים שאשכול היה דווקא שר ביטחון מעולה ושקיבל את כל ההחלטות הנכונות להכנת צה״ל למלחמה.
מיום ליום גבר הפחד, ועמו החיפוש אחר שר ביטחון חדש. תחילה עמדה לנגד עיני הציבור רשימת מועמדים גדולה למדי. היא כללה את בן־גוריון, מנהיג מלחמת העצמאות ומלחמת סיני; שמעון פרס, שכיהן במשך יותר מעשור כמנכ״ל משרד הביטחון וכסגן שר הביטחון; יגאל ידין, שניהל את צה״ל בפועל במלחמת תש״ח (הרמטכ״ל הרשמי, יעקב דורי, היה אז חולה ובלתי־כשיר). הבחירה הציבורית נעשתה בתהליך מסתורי. איכשהו, מבלי שאיש ידע כיצד, החליט הציבור לנפות את רשימת מועמדיו, עד שנותרו, למעשה, רק שני מועמדים לתפקיד הנחשק: אלון ודיין.
אלון היה בטוח לגמרי שהוא יהיה הזוכה. אשכול חיבב אותו, הוא היה זכור כטוב המצביאים בתש״ח, הוא היה חבר בממשלה.
אבל הרחוב החליט אחרת. יותר ויותר גברו הקולות שהעדיפו את הגנרל בעל הרטייה השחורה, מנצח מלחמת סיני. אחרי שנודע שמזכירת מפא״י השנואה, גולדה מאיר, מתנגדת למינוי דיין, ערכה קבוצה של נשים הפגנות סוערות מול בניין המפלגה ברחוב הירקון. אשכול כינה את המפגינות ״נשי וינדזור העליזות״ (כשם אחד ממחזותיו הקלילים של שייקספיר, שהפך אצל ורדי לאופרה), והכינוי נקלט.