• הציונות היא תהליך מתמשך של עלייה, התחזקות והתפשטות.
• הערבים לא ישלימו לעולם עם התהליך הזה.
• על מנת להתגבר על התנגדות הערבים, אנחנו זקוקים לפחות למעצמה מערבית אחת.
את העיקרון הראשון ביטא דיין אחרי מלחמת ששת הימים בנאום שרק מעטים שמו אליו לב. בדברו ביולי 1968 ברמת הגולן לפני נוער הקיבוצים, אמר, בין השאר: ״לא עליכם החובה לגמור. עליכם החובה להניח את הרובד שלכם, להאמין קודם כול ולא לקפל את הדגל... זה תהליך שנמשך 100 שנים. אנו חייבים לתת את חלקנו בו, במידת האפשר, אך לא לומר: עד כאן וסיימנו... האמינו בריכוז העם היהודי פה, ובהמשך ההתנחלות...״
האמונה הזאת שאין סוף לתהליך ההתרחבות הציונית, שכל דור אינו אלא חוליה בשרשרת של דורות מתנחלים, שאין גבול למדינה הציונית, היא הטבועה - במודע או שלא במודע - במעשי כל ממשלות ישראל מאז ועד היום.
האמונה שהערבים לעולם לא ישלימו איתנו מונחת ביסוד המדיניות הישראלית. היא כל־כך עמוקה עד ששום יוזמת שלום ערבית אינה מסוגלת לקעקע אותה. אם הערבים מציעים שלום - מובן שהם משקרים, מתעתעים, מתחבלים. ערבי אומר אמת רק כשהוא מביע רצון להשמיד את המדינה.
נאומו של דיין ב־1968 הוא המשך הגיוני לנאומו על קבר רועי רוטברג, 14 שנה לפני כן. הדבר מעיד על כך שלמרות הפכפכותו המפורסמת של דיין, שהיה מסוגל להגיד דבר והיפוכו באותו היום (״רק חמור לא משנה את דעותיו!״), הוא היה עקבי מאוד בהשקפותיו הבסיסיות.
גישה זו משמשת גם היום תירוץ לכל מעשה של תוקפנות והתנחלות, המסכל את האפשרות להגיע לשלום. ייתכן שטמון בה גם רובד עמוק של רגשי אשמה תת־הכרתיים: עשינו להם כך וכך, ואנחנו במקומם לא היינו סולחים לעולם.
העיקרון השלישי הנחה את בן־גוריון בכל מעשיו. מכיוון שהערבים לא ישלימו איתנו לעולם - בגלל מעשינו בעבר, בהווה ובעתיד - אנחנו זקוקים לתמיכת מעצמה גדולה. תמיכה כזאת יכולה להינתן רק על ידי מי שמעוניין לבלום את התקומה הלאומית הערבית. כבר הרצל ביקש, בזה אחר זה, את תמיכת הסולטן הטורקי, הקיסר הגרמני ושר המושבות הבריטי, ג׳וזף צ׳מברליין. חיים ויצמן השיג את הצהרת בלפור והבטיח את תמיכת האימפריה הבריטית. גם בן־גוריון ביקש תחילה את תמיכת הבריטים, אחר כך התקשר עם הצרפתים, ומאז מלחמת ששת