תחת זאת ענה בן־גוריון במכתב אישי ארוך בכתב ידו. הוא הזכיר את פרשת אוריה החיתי ומצא בה הקבלה: הנביא נתן אמנם גינה את המלך במשל המפורסם של כבשת הרש, אך אלוהים סלח לדוד, בשל מעשיו הגדולים למען עם ישראל. ולא זו בלבד, אלא שאלוהים קבע שהמשיח יהיה מבית דוד. המסקנה של בן־גוריון: גם דיין עשה גדולות ונצורות למען עם ישראל, ועל כן אין למדוד אותו בקני המידה המוסריים המקובלים.
זה לא שכנע את דב ירמיה. הוא עשה מה שרבים עשו באותה עת כשלא מצאו צדק במקום אחר: הוא פנה ל״העולם הזה״ ומסר לי את המכתב המקורי של בן־גוריון. היה זה סקופ אדיר, אך לפני שהספקתי לפרסם אותו פנתה אלי רות דיין והפצירה בי שלא לפרסמו. עמדתי בפני דילמה קשה מאוד: מצד אחד הסקופ, שיכול היה להיות כלי חשוב במאבק בבן־גוריון ובדיין גם יחד, ומצד שני בקשתה של רות, שאותה הערכתי וחיבבתי. היה זה אחד המקרים המעטים שבהם החלטתי לא לפרסם. רק אחרי גירושיה של רות מדיין - שהתחתן עם רחל רבינוביץ פרסמתי את חליפת המכתבים במלואה.
למעשה המכתבים כבר פורסמו קודם לכן, אבל בצורה עקיפה. דיין מאס בהדסה, כפי שמאס בכל הנשים שאיתן התעסק(מלבד רחל). האישה זממה נקמה. היא כתבה ספר על הפרשה. כדי להפעיל לחץ על המאהב הבוגדני, היא הציעה לו לקרוא את כתב היד לפני הפרסום. ההמשך מעיד על ערמומיותו של דיין. הוא נענה לבקשה, קרא את כתב היד, שיבח אותו באוזני הסופרת המתחילה ושכנע אותה להכניס בו כמה תיקונים קטנים, וביניהם - לשנות את כל השמות. היא נכנעה, וכך הופיע הספר של הדסה מור מבלי להזכיר את דיין, בן־גוריון, דב ירמיה ושאר גיבורי הפרשה. המכתב של בן־גוריון אכן פורסם, אך מבלי לייחסו לראש הממשלה. בעיקר דיברה הסופרת על עצמה, על ״התנועות החתוליות״ שלה בזמן שהתפשטה, וכן הלאה. באותן שנים של פוריטניות, זה נחשב לפורנוגרפיה של ממש.
לזמן מה הפכה הדסה מור לידוענית בחוגי הבוהמה. היא הופיעה ב״כסית״ ועוררה סקרנות מה אך נעלמה לימים מן האופק. לא זו בלבד שלא הזיקה לדיין, אלא אף חיזקה את תדמיתו כסמל מין, אליל הנשים, צעיר נצחי שכוחו במותניו לעומת המנהיגים הזקנים מהדור הקודם.
המיתוס של דיין היה מבוסס במידה רבה על הרטייה השחורה. מבחינת יחסי הציבור שלו, היא היתה נכס שלא יסולא בפז, חלומו של כל יחצן. בכל תמונה שבה מצולם דיין, גם בחברת עשרות אנשים האחרים, המבט מתמקד אוטומטית ברטייה.