זה היה הימור ענקי. אילו נקבעה מראש אסטרטגיה אחרת, היה צורך במטוסים אחרים. ויצמן צדק, ההימור הצליח, אבל את התהילה קצר מישהו אחר. כשם שהתהילה של רבין הופקעה על ידי דיין, כך הופקעה תהילתו של ויצמן על ידי יורשו, מוטי הוד, שפקד על החיל במלחמה. לעזר, עד כמה שיכולתי להבחין, זה לא היה אכפת. הוא התייחס למוטי הוד כאל תלמידו, כפי ששדה התייחס אל אלון, ופרגן לו את הצלחתו.
כאשר הכרתי את עזר לראשונה, הוא היה נץ קיצוני. שלא בפניו כיניתי אותו, ״הפאשיסט החביב עלי.״ אחרי מלחמת ששת הימים אמר לי שאיננו זקוקים לגדה המערבית, אבל חצי־האי סיני חייב להישאר בידינו לנצח, מפני שהוא חיוני לחיל האוויר.
ביקורו של אנואר סאדאת בארץ שינה את השקפותיו של עזר באחת, מן הקצה אל הקצה. איש לא השתנה אז בצורה כה דרמטית כמוהו. אני מאמין שזיכרונות הילדות שלו מביקוריו בלבנון צצו ועלו בו. בניגוד לכמעט כל המנהיגים האזרחיים והצבאיים, הוא התייחס לערבים כאל בני אדם שווים. הוא גם הבין שהיחס הזה הוא התנאי המוקדם לעשיית שלום.
השינוי הקיצוני שחל בגישתו של עזר נבע גם מהטרגדיה שפקדה אותו. בנו, שאול, חייל ששירת במלחמת ההתשה במעוזי התעלה, נפגע מכדור שחדר למצחו. ישבתי בכנסת וחיכיתי לתורי לנאום, כאשר התבקשתי לגשת באופן דחוף לטלפון. אחד מחברי המערכת שלי סיפר לי על הפציעה, דקות מעטות אחרי שזה קרה. פתחתי את הנאום שלי בסיפור המקרה והבעתי, בשם הכנסת כולה, איחולים להחלמת הבן. עזר זכר לי זאת לטובה עד יומו האחרון, והזכיר זאת לא אחת.
המכה השפיעה עליו מאוד. הטיפול בבן העסיק אותו יומם ולילה. שאול ירש מאביו את אומץ הלב וקלות הדעת, מבלי לרשת ממנו הרבה תכונות טובות אחרות. הכדור פגע במוחו והוא ירד מן הפסים, הסתבך בהרפתקאות ובתאונות וכאילו יצא מגדרו כדי לגרום צרות להוריו. למורת רוחם נשא לאישה צעירה ממשפחה ענייה מאור עקיבא השכנה, ובסוף נהרג יחד איתה בתאונת דרכים, שבה היה אשם.
לעזר היה קשה להתגבר. כיאה לטייס בריטי, היה רגיל גם קודם לכן לכלות כמויות גדולות של ויסקי. עכשיו הפך לשתיין ממש. כשדיברתי על כך עם אריאל שרון, תגובתו היתה בלתי־אוהדת: ״אם אדם לא מסוגל להתמודד עם טרגדיה במשפחתו, הוא לא גבר!״ שרון, כידוע, איבד את אשתו הראשונה ואת בנו הבכור בתאונות, שעוררו לא מעט שמועות(למיטב ידיעתי - חסרות כל בסים).
עזר התגבר וחזר אל עצמו.