כאשר הדהים סאדאת את הארץ ואת העולם בהודעה שהוא עומד לבקר בירושלים, הביע הרמטכ״ל, מוטה גור, פומבית את הדעה שזוהי מלכודת. עזר, שר הביטחון, רתח והחליט לפטרו. הוא מיהר לירושלים כדי להשיג את הסכמת בגין לכך, אך בדרך היתה לו תאונה. כך ניצל גור מהדחה.
סאדאת אהב את עזר ממבט ראשון. הוא קרא לו ״עזרא״ - שם יהודי שהיה מוכר במצרים - ושיבח אותו בכל הזדמנות.
כאשר בגין וסאדאת נועדו באיסמעיליה שעל גדת תעלת סואץ, התבודדו השניים בווילה. עוזריהם נשארו בחוץ. עזר שוחח בגינה עם סגנו של סאדאת, חוסני מובארק, שהיה כמוהו טייס קרב ומפקד לשעבר של חיל האוויר. בשעור ראה אותי מרחוק בתוך קהל העיתונאים, קרא לי והציג אותי בפני מובארק: ״תכיר את ידידי הטוב אורי אבנרי, האויב הכי גדול של הממשלה.״ מובארק נראה המום - הוא ניסה לנחש אם זו עוד בדיחה שובבה של עזר או איזשהו רמז בלתי־מובן.
אחרי מלחמת ששת הימים פשטה בקרב מיליונרים יהודים בארצות הברית האופנה לאמץ את הגנרלים עטורי התהילה. כל מיליונר אימץ לו גנרל משלו. האלופים קיבלו זאת כדבר מובן מאליו המגיע להם. המולטי מיליונר היורד משולם ריקליס קנה לאריאל שרון את החווה שלו, אחרים תמכו בדיין, וגם לעזר היה מיליונר־מעריץ משלו, אדוארד סרוסי, שפינק אותו בכסף ובמתנות. אחרי שעזר התמנה לנשיא המדינה, התגלה הדבר וגרם לשערורייה. עזר לא הבין מה רוצים ממנו. אם מיליונר רוצה לתמוך בו, את מי זה צריך לעניין? הוא נאלץ להתפטר. סוף עצוב.
יחסי עם רחבעם זאבי היו הרבה יותר מורכבים.
״גנדי״ היה מעריץ גדול של ״העולם הזה״, למרות השקפותיו הפוליטיות שהיו מנוגדות להשקפותינו באופן קוטבי. כשהיה ראש אגף המטה (אג״ם) של צה״ל, הוציא בכל שנה, לקראת פורים, גיליון היתולי בשם ״האגם הזה״, שהיה העתק מדויק של ״העולם הזה״ על מאמריו ומדוריו, כולל מאמר ראשי בשם ״הנדון״ שנכתב על ידי גנדי עצמו והיה מעין פארודיה על המאמרים שלי. כבר סיפרתי שהיה זה גנדי שגילה לי בסוד שמשה דיין הוא שארגן את ההתנפלות עלי, שבה נשברו האצבעות של שתי ידי. כעבור שנתיים כתבתי סדרת סיפורים עתידניים, שבה תיארתי את הסכנות השונות הצפויות לישראל. באחד הסיפורים הופיע גנדי הקשיש בתפקיד של מרשל (״שר־אלוף״), לוחם נגד הפיכה פאשיסטית בישראל. בדיעבד זה נראה כקוריוז.