מה שחיבר אותי עם גנדי היה תחביב משותף: ההיסטוריה של הארץ על כל תקופותיה, במקום ההיסטוריה הסלקטיבית שהתעניינה רק בתקופות היהודיות. במשך עשרות שנים תבעתי שתלמידי ישראל ילמדו לא רק את ההיסטוריה היהודית, האמיתית והמדומה, אלא גם - ובעיקר - את ההיסטוריה של הארץ, מימי הכנענים ועד ימינו, ובכלל זה התקופה הערבית, הממלוכית והעות׳מאנית. כשהצעתי זאת בכנסת, כינה אותי שר החינוך של אז, זלמן ארן, ״הממלוב״.
גנדי היה אף הוא חסיד נלהב של גישה זו. הוא התייחס באהבה לכל פרט של ההיסטוריה של הארץ, חיפש הוכחות לסיפורי התנ״ך, אך גם כתב באהבה על הבדואים ועל השליטים הערבים המקומיים בתקופות השונות. כאשר קיבל לידיו את ״מוזיאון הארץ״, שאת שמו שינה ל״מוזיאון ארץ ישראל״, ערך לי סיור אישי, שבו הצביע בגאווה על מודלים של כפרים ערביים שהציג.
אחרי מלחמת ששת הימים הביאו לי חיילים סיפור על פשע מלחמה: מארב, שאליו הצטרף גנדי אישית, תפס קבוצה של ערבים שחצו את הירדן בניסיון לחזור לבתיהם בגדה. לפי הסיפור, גנדי רצח אותם במו ידיו. הגשתי מיד הצעה לסדר היום של הכנסת. כנהוג במקרים כאלה, העביר היו״ד את ההצעה לדיון סודי של ועדת החוץ והביטחון. אחרי שנקראתי לפתוח את הדיון (והתבקשתי לאחר מכן לעזוב את החדר), העביר לי הרמטכ״ל, חיים בר־לב, מסר סודי: הוא חקר את המקרה ונמצא שהרוצח אינו גנדי, אלא קצין אחר, שנהרג בינתיים.
בעיה אחרת שהעיבה על גנדי היתה היחסים המיוחדים שהיו לו עם דמויות ממה שנקרא אז, בתמימות כלשהי, ״הפשע המאורגן״. הוא קיים ידידות קרובה מאוד עם הקבלן בצלאל מזרחי, שהוזכר כאחד מאלה הכלולים ברשימה סודית של 11 מנהיגי הפשע המאורגן. שמו של גנדי חזר ועלה פעמים אחדות במשפט הדיבה שהגיש מזרחי נגד ״הארץ״ וכתבו לעניינים פליליים, אבי ולנטין. אבל יותר מכול הוכתם שמו בשנת 1979, בעקבות הפרשה המכונה ״הרצח הכפול בבר־בקר״, שבה רצח העבריין טוביה אושרי, בעזרת ידידו רחמים אהרוני המכונה ״גומאדי״, את עמוס אוריון, שישב בכלא על רצח בבורסת היהלומים (וטען כי הוא חיפה על אושרי, הרוצח האמיתי), ועבריין ירושלמי בשם עזר כהן. גופותיהם של הנרצחים בותרו והועברו בשקי יוטה לאשדוד. זמן קצר לאחר מכן הגיע אושרי לדירת חברתו, שרה דנוך, וממנה טלפן לגנדי. הוא לא ידע כי המשטרה מקיימת באופן קבוע האזנה לטלפון זה. בשיחה שאל אושרי את גנדי אם הטלפון שלו בטוח, והאלוף השיב ״מקווה...״ אחר כך שאל אושרי אם גנדי יוכל לבוא אליו, והאחרון השיב: ״אם צריך.״