להחזיק תמיד ביד. נהגתי כך במשך 15 השנים הבאות ואף המצאתי שיטה מיוחדת שאפשרה לי ללכת ברחוב כשהאקדח בידי ואצבעי על ההדק, מבלי שאיש יבחין בכך.
הקשר בינינו לא הפריע לי לגנות את דעותיו הפאשיסטיות, כאשר הפך לנביא הטיהור האתני(״טרנספר מרצון״). אבל גם אז הקפיד לשלוח לי כל ספר חדש שכתב על תולדות הארץ, עם הקדשה אישית חמה. כאשר ערכתי לו ריאיון ארוך, שלח לי מכתב תודה, שבו ציין את ההגינות שבה תיארתי את עמדותיו.
בספר שלא כתבתי על הדמויות הבולטות של תש״ח רציתי להקדיש פרק לעוד דמות ססגונית של 1948, חיים לסקוב.
כבר סיפרתי שבתקופה הקצרה שבה פיקד לסקוב על הגדוד שלי, שנאנו אותו ממש. ראינו אותו רק פעם אחת, כשסקר אותנו מרחוק, כשהוא לבוש במדי הסוואה מנומרים ולא התקרב אלינו, החיילים הפשוטים. זה נגד לחלוטין את תפיסתנו לגבי הצבא העברי החדש.
לסקוב, שנולד בבלארוס (אז קראו לאזור ״ביילורוסיה״) והגיע לארץ בגיל שש, עבר תהליך דומה לזה שעברו רבים מאיתנו: אביו האמיד הפך עני מרוד בארץ ועבד כעגלון. הוא נהרג בידי ערבים. חיים התגייס להגנה, ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, שם עלה לדרגת מייג׳ור (רב סרן). תפיסות הצבא הבריטי, שאנחנו הגדרנו אותן כ״בולשיט״, חדרו לכל נימי נפשו, עד שהפך לקצין בריטי יותר מהקצינים הבריטים עצמם. בקרב המפקדים הקרביים של 1948 היה הנציג המובהק ביותר של האסכולה הצבאית האנגלית.
התהלכו על כך סיפורים רבים. פעם, כששימש מפקד חיל האוויר(מינוי די תמוה לאיש שלחם במלחמה על הקרקע, בין השאר בקרב הביזיון על לטרון) הוא הודיע שהוא עומד לבקר בבסיס מסוים. המפקדים, שידעו על קפדנותו לסדר ולניקיון, הקדישו ימים ולילות לניקוי הבסיס. כשבא האלוף, הוא עבר מחדר לחדר, בדק את הכול ולא מצא רבב. בסוף ביקש כיסא, עלה עליו ובדק באצבעו אהיל של מנורה מלמעלה. האצבע התכסתה באבק. ״לעולם לא תהיו חיילים!״ פסק ועזב.
כשהיה מפקד בית הספר לקצינים ערך בחינה: ״אתם נמצאים בשדה. פתאום יורים עליכם. מה הדבר הראשון שאתם עושים?״
״אני שולח מקלע...״ פתח אחד. ״שב!״ הרעים האלוף.
״אני שומט כיתה...״ ניסה שני. ״שב!״
חניך אחרי חניך ניסה להשיב, והופסק אחרי המילים הראשונות. לבסוף נתן