האלוף בעצמו את התשובה הנכונה: ״הציוני הגדול ביותר, עם הזקן הארוך ביותר, לא נשאר עומד כשיורים עליו. הוא נשכב על הארץ.״

לסקוב הוכיח את קשיחותו כאשר הפר את הוראת בן־גוריון לאמץ לעצמו שם משפחה עברי(הדבר היחיד כמעט שלגביו הסכמתי עם בן־גוריון). אמנם, גם מרדכי מקלף, אחד מקודמיו של לסקוב בתפקיד הרמטכ״ל, שמר על שמו הלועזי, אך הוא קיבל לכך רשות מפורשת מבן־גוריון, מפני שכל בני משפחתו נהרגו במאורעות 1929.

כאשר התמנה לסקוב לראש רשות הנמלים, התנגש תכופות עם מנהיגי הפועלים. פשוט לא ידע מה זאת פשרה. אגב, הוא גם אהב, כמוני, להמציא מילים עבריות שהכו שורשים, כמו המילה ״שינוע״.

בסוף לא כתבתי את הספר על כל אנשי שדה. נראה לי חשוב יותר לכתוב את ״הצד השני של המטבע״, כדי לחשוף בעוד מועד כמה מן המיתוסים הכוזבים על מלחמת תש״ח.

בדיעבד אני מצטער על כך. זה יכול היה להיות ספר מרתק לא רק על דמותם של גיבורי הדור, אלא על דור תש״ח כולו, על מעלותיו ומגרעותיו, הישגיו וכישלונותיו.

ככל ששקעתי בפעילות פוליטית, כן פחתה ההתלהבות שלי מאנשי הפלמ״ח. השנים לא היטיבו עמם: המעלות התגמדו, החסרונות בלטו. רובם כשלו (לפי השקפתי) מבחינה מוסרית ומדינית. בסופו של דבר נותרה אצל רובם רק לאומנות

פשוטה.

474