הסוף היה ביזארי. ב־1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים שייח׳ מועדי(כפי שכבר נקרא אז) עוד רשימה קיקיונית ערבית, הפעם עם בדואים, על סמך הסכם רוטציה. המועמד הבדואי, חמאד אבו־רביע, אכן נבחר, וכעבור שנה סירב לכבד את ההסכם ולפנות את מקומו למועדי. שלושת בניו של מועדי אחד מהם סגן־מפקד בית סוהר, אחד קצין בצבא הקבע ואחד חנווני - רצחו את אבו־רביע בלב ירושלים. בהתאם לחוק, מועדי נכנס לכנסת במקום חבר הכנסת שנרצח על ידי בניו, אך זה היה סוף הקריירה שלו.
בסטוני נבחר גם הוא לכנסת (ב־1951), במסגרת מפ״ם. לפני כן היה ראש ״החטיבה הערבית״ של מפ״ם. בגוף זה אורגנו האוהדים הערבים של המפלגה, שלא ניתן להם להיות חברים אמיתיים, מכיוון שהמפלגה הגדירה את עצמה כ״ציונית״. במשך הזמן הצטברה בלב החברים הערבים האלה הרבה מרירות על המפלגה, שדיברה גבוהה על אחוות עמים אך גזלה בתאווה את האדמות הערביות שהופקעו. בסטוני פרש ממפ״ם והלך אחרי משה סנה, שפרש גם הוא והקים את ״סיעת השמאל״. אך כשסנה הצטרף למפלגה הקומוניסטית, חזר בסטוני למפ״ם. בסוף היגר לארצות הברית ונעלם מן האופק.
דרכם של השניים היתה אופיינית למצב האזרחים הערבים בדור הראשון אחרי הקמת המדינה. זה היה ציבור הרוס. רבים מבני העילית הפלסטינית - העשירים, המשכילים, המנהיגים - נטשו את הארץ בפרוץ מלחמת 1948 והותירו את הציבור ללא הנהגה. במלחמה שקבעה את גורל הפלסטינים עד עצם היום הזה, הם היו ללא הנהגה פוליטית או צבאית, וזה היה גורם חשוב לתבוסתם.
למחרת המלחמה נותרו בארץ בעיקר שלושה ריכוזים של ערבים. בגליל נותרו כפרים שלא היתה שהות לרוקנם, בגלל מהירות הכיבוש הישראלי. במשולש הואיל המלך עבדאללה בטובו להעביר לישראל שורה של כפרים שלא נכבשו במלחמה, בתמורה להסכמת ישראל לסיפוח הגדה המערבית לממלכתו. בנגב נותרו שבטי הבדואים.
השנים הראשונות של המדינה הוקדשו לטיפול ב״בעיה״ זו. שטחי אדמה עצומים של הערבים הופקעו בתירוץ זה או אחר - לא רק אדמות ״נטושות״, שהשתייכו לפליטים שלא הורשו לחזור, ולא רק של ״נוכחים נפקדים״ שנשארו בארץ אך לא היו ביום מסוים במקום מסוים, אלא גם של ערבים שנשארו בבתיהם. בנגב גורשו רוב הבדואים.
המפלגה היחידה שנשארה בשטח היתה הקומוניסטית, בגלל סיבות שאפרט