בהמשך. לאנשים שאפתנים כמו בסטוני ומועדי, שלא היו קומוניסטים, לא היתה ברירה אלא להיכנס לפעילות באחת המפלגות היהודיות או לגרורות הערביות שלהן.
המנשר הפוליטי הראשון שפרסמתי אחרי המלחמה היה האפילוג לספר ״הצד השני של המטבע״, שיצא לאור באביב 1950.
הספר כתוב בצורת אוסף של זיכרונות, העולים במוחו של חייל פצוע במהלך לילה חסר שינה, לצדו של חייל גוסס. הוא מוקדש ל״אלמוני אשר מת לידי בבית החולים הצבאי מס׳ 5 עם שחר יום 16.12.48״. בניגוד לעצת כל ידידי, הוספתי לספר מסה פוליטית, תחת הכותרת ״להרוגי הסיבוב השני״. כלומר, להרוגי המלחמה הבאה, שהכול האמינו שבוא תבוא.
הפרק, המשתרע על פני 35 עמודים, הוא הכרזת מלחמה על המשטר שקם במדינה. נאמר בו שהולכת וקמה מדינה קטנה ועלובה, גטו יהודי מסוג חדש, מדינה לאומנית ומיליטריסטית, מבודדת משכנותיה ומשועבדת למעצמה זרה, מושחתת ובלתי־שוויונית, בלתי־מוסרית וחסרת אידיאלים, שפניה לשרשרת בלתי־פוסקת של מלחמות חסרות תכלית.
קראתי ל״הרוגי הסיבוב השני״ לקום בעוד מועד, לפרוק מעליהם את המשטר הזה ולאמץ אידיאל חדש של שלום עם ארצות ״המרחב השמי״, שרק במסגרתו תוכל המדינה החדשה להתפתח ולשגשג. ״שותפות של אנשים בני חורין, אשר תוביל לשותפות של עמים בני חורין במרחב, ומשם, ברבות הימים, לשותפות של מרחבים בני חורין בעולם.״
זה יכול היה להיות מצע של מפלגה חדשה, מפלגת דור תש״ח, אך - כפי שכבר סיפרתי - הגעתי למסקנה שאין סיכוי לכך בישראל של 1950. תחת זאת קיבלתי לידי את ״העולם הזה״ והפכתי אותו למכשיר להגשמת המצע הזה, מבלי להצהיר על כך.
במבט של היום, בולט שבמסה הזאת חסרה המילה ״פלסטינים״. מושג זה, במובנו העכשווי, עדיין לא נולד. עד 1948, כולנו היינו פלסטינים, ״ארצישראלים״. אחרי 1948 השתמשנו במילה ״ערבים״ כאשר דיברנו על אזרחי ישראל דוברי הערבית, על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה ועל תושבי הארצות השכנות. חשוב להבין זאת כשקוראים טקסטים מן השנים ההן.
החלטת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947 קראה לחלוקת פלשתינה בין שתי מדינות - יהודית וערבית (כשירושלים וסביבתה מהוות יחידה נפרדת). מדינת ישראל קמה בהכרזה חד־צדדית של הנהגתה (בראשות בן־גוריון), ואילו המדינה הערבית