לא קמה. לא היתה קיימת מנהיגות ערבית פלסטינית המסוגלת לכך, והמדינות הערביות השכנות ניסו לכפות על האוכלוסייה המקומית את רצונן - כל אחת על פי האינטרסים הייחודיים של מנהיגיה. המלך עבדאללה כפה את עצמו בכוח גס, בכסף ובתחבולות, על הציבור הערבי המותש בגדה המערבית. המצרים כפו את עצמם על תושבי רצועת עזה.
בחודשים הראשונים עוד דיברה מפ״ם על מדינה ערבית בארץ, אך מדבריה היה ברור שכוונתה למדינת חסות, תחת השלטון המעשי של ישראל, מעין ״בנטוסטאך בלשון ימינו. אחר כך חדלה גם מכך. היחידי שהמשיך לדבר על כך ברצינות היה אהרון(״אהרונצ׳יק״) כהן, ה״ערביסט״ של התנועה, שעל האשמתו בריגול כבר סיפרתי. אף שלא היה לי קשר אישי איתו עד לאותה פרשה, הושפעתי מאוד מכתביו. הוא היה כמעט היחיד ששם את הדגש על הזהות הלאומית הנפרדת והמיוחדת של העם הערבי הפלסטיני. כפי שכבר ציינתי, אני רואה בו את אחד מאבותי הרוחניים.
קריאתי הפומבית הראשונה להכיר בקיום התנועה הלאומית הפלסטינית ולתמוך בה הופיעה ב״העולם הזה״ ב־20 בדצמבר 1955, במדור ״הנדון״, תחת הכותרת ״מי האויב, בעצם?״ השאלה היא מדוע רק אז, והתשובה היא שבשנים הראשונות נזהרתי מלהפוך את השבועון לביטאון אידיאולוגי גלוי. אולי גם חשבתי שהציבור עדיין אינו מוכן לקלוט רעיון מהפכני כזה. בימים ההם, רוב הציבור ומנהיגיו הרי הכחישו בתוקף את עצם קיומו של עם פלסטיני.
גם במאמר זה עשיתי את הכול כדי לעטוף את הרעיון בטיעונים שבאו להקל על הציבור לעכלו. (זאת היתה, אגב, שיטתי הרגילה. מי שקורא כיום את המאמרים שכתבתי בארבעים שנותי ב״העולם הזה״, וגם לאחר מכן, צריך תמיד לזכור מתי נכתבו, למי נכתבו, את מי ניסיתי לשכנע, ומה היה הרקע בזמן אמת. מי שאינו מבין זאת, עלול לשגות לגמרי בהבנת הנקרא.)
המאמר המסוים הזה נכתב על רקע מהומות שאירעו בגדה המערבית. הסיבה המיידית היתה, כמדומני, ביקורו של הרמטכ״ל הבריטי בירדן. יסודות לאומניים ניצלו את ההזדמנות כדי לקומם את ההמונים נגד המשטר ההאשמי, שהיה מכור לבריטים. ממשלת ישראל תמכה ללא סייג במשטר הירדני. תמיכה זו נבעה מהתפיסה הבן־גוריונית הבסיסית, שאנחנו זקוקים לבעל ברית מערבי חזק כדי להילחם בתנועה הלאומית ערבית, שבה ראה בן־גוריון אויב נצחי. בעלת הברית התורנית היתה בריטניה, ובית המלוכה ההאשמי בירדן ובעיראק היה עמוד התווך של הקולוניאליזם הבריטי בעולם הערבי.