השגריר אליהו ששון, מי שנמנה עם ותיקי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לפני קום המדינה, גילה לי פעם פרט מעניין: כאשר המדינאי ראשיד עלי אל־כילאני חולל ב־1941 מרד לאומני ופרו־גרמני בעיראק וגירש מבגדאד את המלך ההאשמי פייצל השני, מנהיגי היישוב העברי עזרו למלך לחזור לשלטון. הם העמידו לרשותו תחנת שידור על הכרמל, ומשם דיבר אל בני עמו. אך כאשר המלך ואנשיו חזרו לבגדאד, בעזרת מבצע צבאי בריטי שיצא מהארץ, הם שכחו את הכול והתחילו להסית נגדנו. שמעתי את הסיפור והתפלאתי על תמימותו של ששון. הרי ברור שמנהיג ערבי, השולט בחסות הקולוניאליזם המערבי והציונים, מוכרח להפגין את נאמנותו הלאומית על ידי התקפה עלינו.
ב־1955 היתה תמיכת ישראל במשטר ההאשמי בירדן כמעט מובנת מאליה. במצרים כבר שלט אז גמאל עבד־אל־נאצר, שהטיף ללאומיות כל־ערבית וקרא לתושבי ירדן להתקומם נגד ממשלתם. סביר להניח שחסידי עבד־אל־נאצר היו אכן מחוללים מהפכה בירדן, לולא האיום הישראלי הרשמי לפלוש במקרה זה לירדן. עבד־אל־נאצר לא רצה שיאשימו אותו בהשתלטות הציונים על ארץ ערבית נוספת. קריאתי באותו מאמר היתה, על כן, מהפכנית ממש. אין פלא שרבים ראו בה טירוף.
על השאלה ״מי האויב, בעצם?״ עיניתי חד־משמעית: ממלכת ירדן.
המאמר התנגד בחריפות לקריאה שנשמעה אז בישראל (ושהתגשמה אחרי פחות משנה) לתקוף את מצרים. ציטטתי את הדברים שאמר גנרל אמריקאי על מלחמת קוריאה: ״זוהי המלחמה הלא נכונה, בחזית הלא נכונה, נגד האויב הלא נכון, בזמן הלא נכון.״ קבעתי שאין שום ניגוד אינטרסים בין ישראל למצרים. לעומת זאת יש ניגוד אינטרסים בין ישראל וירדן, שכבשה חלק מארץ ישראל, בעוד שאנחנו צריכים להיות מעוניינים באחדות הארץ.
המאמר הביע התנגדות נמרצת לרעיון שישראל תכבוש את הגדה המערבית, וקרא לדרך הפוכה: לתמוך במרד הפלסטיני שם.
בדרך זו אנו יכולים לרכוש לנו, זו הפעם הראשונה, בן־ברית ערבי גדול וחשוב: העם הערבי של פלסטין. זהו העם שהפסיד במלחמת תש״ח. ישראל כבשה שטחים נרחבים, מצרים לכדה את עזה, סוריה השיגה ניצחון קטן של יוקרה על ידי כינון האזורים המפורזים. והמנצח האמיתי היה המלך עבדאללה, אותו נוכל בוגדני, שהשליט את חצי מיליון תושביו הנחשלים על 700 אלף ערבים (פלסטינים) בעלי רמה הרבה יותר גבוהה,