תוך זמן קצר להפליא נוצרו יחסים מכל הסוגים בין ישראלים וגרמנים, ובסופו של דבר (ב־1965) נקשרו גם יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, דבר שנראה כבלתי־אפשרי לחלוטין שנים ספורות קודם לכן.
עקבתי אחרי מבצע זה בהערצה. בעיני היה זה שיעור מאלף בעשיית שלום בתנאים הקשים ביותר. שאלתי את עצמי כיצד ניתן לתרגם את השיטה הזאת למציאות שלנו. ב־12 באוגוסט 1954 פרסמתי סיפור דמיוני בשם ״מבצע ישמעאל״, בלוויית איורים של שמואל בק, ובו תיאור מפורט של מבצע ישראלי דומה.
בהקדמה נאמר: ״כל אדם יודע כי הנהלת מלחמה כרוכה בתיכנון צבאי מדויק, בגיוס כל הכוחות ובפעולה צבאית כוללת. אולם רוב האנשים סבורים, משום מה, כי [מבצע להשגת] השלום מתנהל מעצמו - שאין לעשות למענו דבר, אין לתכננו, אין לגייס למענו את הכוחות. זוהי דעה רחוקה מהאמת: את השלום יש לערוך באותם מעוף ותנופה כמו שעורכים מלחמה.״
הסיפור תיאר מבצע דרמטי שבו מכירה ממשלת ישראל בחלקנו ביצירת בעיית הפליטים ומציעה לשלם לפליטים שילומים נדיבים. זה היה מחייב משא ומתן עם נציגות פלסטינית. את השילומים היינו משלמים בצורת מכונות, כפי שעשו הגרמנים. אז היו ישראלים צריכים להגיע לארצות ערב כדי להדריך שם את העובדים המקומיים, ערבים היו צריכים לבוא לישראל כדי ללמוד להשתמש במכונות, וכך היינו יוצרים מציאות של שלום בלי צורך במהלכים פוליטיים רשמיים, שממשלות ערב לא היו מסוגלות להיענות להם עדיין.
מובן מאליו שאף עיתון ישראלי לא הזכיר את ההצעה, והממשלה התעלמה ממנה.
אגב, השילומים נגעו גם בחיי. מלבד השילומים לממשלה הסכימו הגרמנים לשלם גם פיצויים אישיים לקורבנות הנאצים. כמדומני שאבי לא הספיק ליהנות מן הפיצויים להם היה זכאי, בגלל מותו בסוף 1953. אבל אמי החלה לקבל קצבה חודשית, שאפשרה לה להרים ראש, אחרי עשרות שנים של עוני מרוד.
גם אני קיבלתי משהו: סכום לא גדול של 5,000 מארק כפיצוי על כך שחינוכי בגרמניה נקטע בעודו באבו. ההנחה היתה שילד במעמדי היה ממשיך את לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה, ולא מפסיק אותם אחרי שבע כיתות בבית ספר יסודי, כפי שקרה לי(למזלי).
בינתיים נישאה אמי מחדש. היתה לה תכונה נהדרת, שקצת ממנה ירשתי להתגבר על אסונות, לא להסתכל אחורה, לחיות את היום. את בעלה השני מצאה, כנראה, באמצעות שדכנים. כולנו, שתי בנותיה ואני, שמחנו מאוד. בעלה החדש