צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה, ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה, שבה הדירה אותי מכל רכושה. אספר על כך בהמשך.
רות מתה כמה שנים לאחר מכן. עד הסוף היתה שמחה וטובת לב. עם מותה התרחקתי מהמשפחה.
חזרה לנחום גולדמן. פעולתו בעניין השילומים הרשימה אותי מאוד. גם התבטאויותיו הפוליטיות נראו לי. הוא לא היה אזרח ישראלי ולא גר בישראל. נדמה לי שלא גר בשום מקום - הוא היה התגלמותו של היהודי הנודד. בעיקר חי במלונות פאר, נפגש עם שועי העולם, והיה name dropper כפייתי. בכל שיחה נזרקו מפיו שמות רבים של מפורסמים פוליטיים, שעמם נפגש.
זה היה סגנון חיים שהיה אז מאוד לא ישראלי. אבל היה בו יתרון: גולדמן לא היה תלוי בבן־גוריון ולא פחד ממנו. הוא לא נאלץ לשים מחסום לפיו, והשמיע בכל הזדמנות דעות יוצאות דופן. בין השאר דגל בהפיכת ישראל ל״שווייץ של המזרח התיכון״ - כלומר, למדינה ניטראלית, שלא תצטרף לשום גוש בינלאומי בניגוד לבן־גוריון, שדגל באוריינטציה מערבית מובהקת, וגם בניגוד לאנשי מפ״ם, שהכריזו על ברית המועצות כעל ״מולדת שנייה״.
ביקשתי להיפגש איתו, והוא הזמין אותי לסוויטה מהודרת במלון ״המלך דוד״. הריאיון, שפורסם ב־12 בנובמבר 1953, היה קצר להפליא, כשליש עמוד בסך הכול, אך עשיר בתוכן. ״ישראל לא תוכל להתקיים לעולם כמבצר מזוין בים הערבי,״ אמר, ״עליה לבוא לידי הסכם עם העולם הערבי. דרוש הסכם כלכלי, צבאי ופוליטי.״ ובהמשך: ״צריך לשכנע [את הערבים] שאנחנו אומה החיה בחלק זה של העולם, לקשור את גורלנו לגורל האזור.״ זה תאם את תפיסת ״המרחב השמי״ שלי.
אחרי שהסביר את הצורך בשלום, זרקתי לו שאלה פרובוקטיבית: ״ד״ר גולדמן, נניח שממשלת ישראל היתה מציעה לך לקבל עליך את השגת השלום בקבלנות. האם היית מסכים?״
גולדמן חייך ולא ענה.
״כמה זמן היה דרוש למאמץ כזה?״ שאלתי.
דרוש זמן. אפילו אם תהיה מדיניות דינאמית, תהיינה דרושות לפחות שנתיים־שלוש. לקחתי על עצמי להשיג את הסכם השילומים עם גרמניה בתוך שישה חודשים, וקיימתי את הבטחתי. הסכם עם הערבים יהיה קשה יותר.