לבסוף שאלתי: ״מאחר שאלה דעותיך, והן אינן מקובלות בחוגי הממשלה הנוכחית, מה אתה מתכוון לעשות כדי להחדירן?״
תשובתו:
לא כלום. אני יושב־ראש ההסתדרות הציונית העולמית. המדינה היא ריבונית וההסתדרות הציונית אינה מתערבת בענייניה. לו רציתי להשפיע,
היה עלי לבוא לכאן קודם כול ולהתיישב בארץ. עד שאעשה זאת, עלי להיות זהיר. אני יכול להגיד לממשלה מה דעתי. אך זה הכול.
בפגישות הבאות המשכתי ללחוץ עליו. תוך כדי כך התגבש אצלי רעיון פוליטי: אולי ניתן להקים גוש פוליטי נגד בן־גוריון ולהחליף את הממשלה? לפי חשבוני, ניתן היה לגבש רוב כזה של מתנגדי מפא״י משמאל ומימין, בתנאי שיימצא מועמד אמין, בעל יוקרה עולמית ומקומית, שיוכל להתחרות בבן־גוריון. גולדמן היה מתאים.
אבל לגולדמן לא היה חשק. הוא היה מוכן להיות נותן עצות, אך לא עושה מעשים.
פעם קיבל אותי בדירה של חבר עשיר שלו ברובע העתיק של יפו, שהחל להיכנס אז לאופנה. הוא לבש חלוק משי מהודר, וכשלחצתי עליו שוב להיכנס לזירה אמר: ״תראה, אורי, אני אוהב את החיים הטובים. אני אוהב בתי מלון יקרים, נשים יפות, אוכל טוב. אני נהנה מהחיים. אם אחליט להיכנס לחיים הפוליטיים בישראל, אצטרך לוותר על כל אלה. יתחילו להשמיץ אותי בארסיות, כמו שמשמיצים אותך. למה לי?״
זה היה סוף פסוק. האיש המבריק הזה, בעל התפיסה הרחבה, שצפה את התהליכים עשרות שנים מראש, היה חסר אופי. שום אש לא בערה בעצמותיו. היה חשוב לו יותר להיות ידוע כמי שכובש נשים בסיטונות (אינני יודע אם מוניטין זה שיצא לו היה מוצדק, או שהוא הסתפק רק בכך שכולם יחשבו שזה מה שהוא עושה ויקנאו בו), מאשר כמי שכובש את השלטון ועושה היסטוריה.
זה הוכח גם בפרשה המפורסמת שהסעירה את הארץ ב־1970. גמאל עבד־אל־נאצר הזמין את גולדמן לבוא למצרים. היה ברור שהשליט המצרי מעוניין לפתוח כגישושי שלום, וגולדמן היה האיש המתאים לו: הוא לא היה נציג רשמי של ישראל, אך כנשיא הקונגרס היהודי העולמי וכנשיא לשעבר של ההסתדרות הציונית היה בעל אמינות רבה בישראל. ההמשך דמה להפליא לפרשת ירוחם כהן, שלישו של יגאל אלון, שעבד־אל־נאצר הזמין אותו 16 שנים לפני כן לקהיר, כפי שכבר