סיפרתי. כזכור, ירוחם ביקש רשות ממשה שרת, וזה אסר עליו לנסוע, כך נהג גם גולדמן. הוא שאל את ראש הממשלה, גולדה מאיר, וזו הטילה וטו על הנסיעה. גולדמן, חלש כתמיד, ציית.
הפעם פרצו הדברים החוצה, וחוגים רחבים מחו בהתרגשות. אבל גולדמן לא נסע. ההמשך ידוע: עבד־אל־נאצר מת כעבור כמה חודשים ואנואר סאדאת בא במקומו. גם הוא הציע לישראל שלום, גולדה סירבה, פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה נהרגו 2,656 צעירים ישראלים ומי יודע כמה מצרים, ובסוף נחתם השלום הישראלי-מצרי.
היחסים ביני ובין גולדמן נמשכו לסירוגין. מדי פעם קיימנו בינינו קשר. לפני מותו באוגוסט 1982 שלח לי מכתב ארוך ונרגש, שבו התייחס לוויכוח המתמשך שהיה בינינו לגבי נכונותה של ארצות הברית לכפות על ישראל הסכם שלום. גולדמן האמין תמיד שזה עומד לקרות או־טו־טו, וציטט מדינאים ששוחח איתם. הטלתי בכך ספק. במכתבו האחרון אלי הודה גולדמן שאני צדקתי, ושהוא טעה.
הפגישות עם גולדמן הולידו את הרעיון, שהפך מאז לאחד המותגים שלי: ״המטכ״ל הלבן״.
שבוע אחרי פרסום הריאיון עם גולדמן העליתי ב״העולם הזה״ לראשונה את ההצעה למנות שר מיוחד לענייני המרחב, שתפקידו יהיה להשיג שלום עם העולם הערבי. טענתי שמשרד החוץ, האחראי כביכול גם לתחום זה, אינו מסוגל לכך. שגרירי המשרד בעולם עומדים במערכה קשה נגד התעמולה הערבית, ובמילא תפקידם העיקרי הוא להילחם בערבים. למשרד החוץ כולו אין היכולת ואין הנטייה לעסוק בענייני שלום.
טענתי שאם השגת השלום היא מטרה מרכזית של המדיניות הישראלית, מן הראוי היה להקים מיניסטריון מיוחד למטרה זו. הצעתי לתת לו תקציב גדול ולרכז בו מומחים לכל התחומים הנוגעים לדבר: ״ערביסטים״, פסיכולוגים, מומחים ליישוב סכסוכים, מומחים למבצעים חשאיים, ועוד.
הצעה מפורטת יותר פרסמתי כעבור שלוש שנים. התאריך היה סמלי, אם כי לא ידעתי זאת בשעת הכתיבה: 24 באוקטובר, 1956, שבוע לפני מלחמת סיני(״מבצע קדש״). במאמר זה הופיע לראשונה המושג ״מטכ״ל לבן״, שבא לסמל את הרעיון: כשם שיש מטכ״ל של לובשי חאקי, העוסק בהכנות למלחמה, כך יש להקים מטכ״ל ״לבן״, שיעסוק בהשגת השלום.
חזרתי על רעיון זה פעמים רבות. כשפירטתי אותו בנאום בכנסת, נבחר דווקא