אבנרי״, על משקל ״חוק פרקינסון״ שהיה אז באופנה. החוק שלי אמר: ״אם שגיאה בדיווח מתאימה לרוח המשטר, היא עוברת. אם אינה מתאימה לרוח המשטר, היא אינה עוברת.״
את הסיפור הבדיוני על ״מבצע ישמעאל״ - התוכנית להשגת השלום באמצעות פתרון מושכל של בעיית הפליטים - כתבתי בהשראת כלכלן, פריץ שמעון נוימן, מנכ״ל של חברה חשובה, שהיה שייך לחוג של מרטין בובר.
המגע הראשון שלי עם בובר - אם אפשר לקרוא לזה כך - היה ב־1939, כאשר בובר וחבריו פרסמו כרוז נגד פעולות אצ״ל תחת הכותרת ״לא תרצה!״ אצ״ל ענה בכרוז ארסי נגד ״הבוגדים״, ועלי הוטל לזרוק חבילה של כרוזים אלה לאוויר בכיכר מוגרבי.
אחרי מלחמת תש״ח נוצר בינינו מגע קרוב יותר. אינני זוכר מי יזם אותו. זה היה אחרי שכבר התפרסמתי כמי שקורא לשלום עם הערבים. הוזמנתי לפגישת החוג של בובר - הוא נקרא ״איחוד״ - בביתו בשכונת טלבייה בירושלים. זה היה בית ערבי יפה, שניתן לבובר אחרי שביתו הקודם נפגע במלחמה. היו שהרימו גבה.
הפגישה היתה מוצלחת, ובעקבותיה באו פגישות נוספות. מצאתי את עצמי בחברת אנשים חשובים, כל אחד בפני עצמו: הפילוסוף ואיש החינוך הדגול עקיבא ארנסט סימון, הפובליציסט הדתי ״ר׳ בנימין״(שמו האמיתי היה יהושע רדלר־פלדמן), ואחרים. הם היו מבוגרים ממני בהרבה, מנותקים מהציבור, ושמחו למצוא בחברתם בחור צעיר, חייל קרבי שבא ישר מהצבא.
מובן שלא היה לנו סגנון משותף. הם היו ותיקי ״ברית שלום״, אידיאליסטים ברוח ההומאניזם של יהודי גרמניה, ואילו אני רציתי לנצל את רוח הדור הצעיר, הצברי, דור המלחמה, לקידום השלום. אבל היה נדמה שהמטרה המשותפת תוליד שיתוף פעולה.
הסופר שלום בן־חורין, יהודי דתי שוחר שלום, יוצא גרמניה, תמה על נכונותו של בובר, אדם נשוא פנים בעל ערכים נעלים, לשתף פעולה עם עורך שבועון סנסציוני. הוא הפנה את שאלתו לבובר עצמו, וזה ענה לו במכתב מנומק, שבו שיבח את מעשי. בן־חורין פרסם את המכתב באחד מספריו.
בינואר 1954 פרסמתי ריאיון עם בובר. הוא הביע רעיונות שהיו דומים להפליא לרעיונות שלי, אף על פי שבאנו ממחנות כל־כך שונים. הוא דיבר על פדרציה של כל ארצות המזרח התיכון, על ההזדמנות שהוחמצה לעשות שלום למחרת מלחמת תש״ח, על הזהות בין מדיניות חוכמה ומוסר, ועוד.