הריאיון היה מורכב משני חלקים, אחד פוליטי, אחד רוחני־פילוסופי. כשנתתי אותו לבובר לקריאה לפני הפרסום, כפי שהבטחתי מראש, הוא אישר רק את הפרסום של החלק הראשון וביקש לדחות לפי שעה את השני. הנחתי את כתב היד של החלק השני על אחד המדפים במערכת, וכאשר חיפשתי אותו כעבור זמן לא מצאתי אותו. נראה שמישהו זרק אותו בטעות, וכך אבדה לצמיתות פנינה של חוכמה.
בובר היה אדם נמוך קומה, בעל פנים של נביא. היתה אצלו אחדות מופלאה בין החזות החיצונית והתוכן הפנימי, בין הדברים שאמר והקול שבו אמר אותם. מכיוון שאני אדם ספקני מטבעי, גם כלפי אנשים שאני מעריך אותם מאוד, לא יכולתי להתעלם מהרושם שהיה בו משהו תיאטרלי, כאילו שיחק את התפקיד של עצמו.
בשאתו את דבריו עשה רושם עמוק. אבל קשה היה להבחין בין הרושם של הדברים עצמם ובין הרושם של הופעתו הנבואית.
כעבור כמה שנים נפגשנו בפירנצה, באחד הכינוסים שערך ראש העיר ג׳ורג׳ו לה־פירה, ושעוד אדבר עליהם בהמשך. בובר הוזמן לשאת את נאום בפתיחה בארמון פאלאצו ואקיו(״הארמון הישן״) הנהדר. דבריו עשו רושם עמוק על כולם. ברגע שהסתיימה הישיבה מיהרתי החוצה, התיישבתי בבית קפה שמול פסל דוד של מיכלאנג׳לו, הזמנתי אספרסו כפול והתחלתי לחבר דו״ח ל״העולם הזה״. חזרתי בראשי על הנאום המרשים, אך לא הצלחתי בשום פנים לאתר את הרעיונות שהרשימו אותי כל־כך. כשניסיתי להעלות אותם על הנייר, הם כאילו נמוגו. לא נשארה אלא הקביעה - הבנאלית למדי - ששלום אין פירושו רק היעדר המלחמה, אלא גם, ואולי בעיקר, רוח של התפייסות ושיתוף פעולה. את זה כתבתי בעצמי עשרות פעמים.
אני מוכרח להודות לבושתי שלא הבנתי מעולם את הפילוסופיה של בובר. אבל שמעתי מפיו דברים שנחרתו בזיכרוני, ושאני מצטט אותם לעתים קרובות גם כיום. לדוגמה: ״בפוליטיקה יש דברים שהם נכונים לרגע אחד. הם לא נכונים רגע לפני זה, וגם לא רגע אחרי זה. אבל ברגע האחד הזה ניתן להגשימם. החוכמה היא להבין שזה הרגע, ולנצלו להגשמת הדברים.״
היה הבדל גדול בנקודת המוצא שלנו. בובר טען שאין טעם לנסות ולשנות את החברה; צריכים לשנות את האדם. רק אם ישתנו בני האדם יהיה ניתן לשנות את החברה. אני טענתי, לעומת זאת, שאין טעם לנסות לשנות את בני האדם, צריכים לשנות את החברה. רק בחברה מתוקנת יש סיכוי - אם בכלל - לשנות את בני