האדם. זהו, כמובן, ויכוח ישן, שכבר התנהל בספרו הנהדר של תומאס מאן, ״הר הקסמים״, שקראתי בנעורי, ובספרו של ארתור קסטלר, ״היוגי והקומיסר״, שהופיע בימים ההם.
האכזבה הגדולה שלי מבובר באה על רקע בעיית הפליטים. אחרי שפרסמתי את ״מבצע ישמעאל״, הצעתי לכנס ועידה בינלאומית לדיון בבעיית הפליטים. כבר אז שימשה בעיה זו כדחליל להברחת יונת השלום. התיאוריה היתה - אז כהיום שכל פתרון לבעיה זו יאיים על עצם קיומה של ישראל, ומכיוון שהערבים לא יוותרו על פתרון, אין השלום אפשרי. הצעתי לכנס ועידה ולהעלות בה הצעות לפתרונות האפשריים, כדי להוריד את הבעיה מתחום הסיוטים לתחום המציאות. ״עצם הדיון הרציונלי בבעיה,״ אמרתי, ״יפזר את הפחדים הבלתי־רציונליים.״
בובר התנגד בתוקף. הוא פקפק ביכולת להביא לוועידה כזאת אישים אקדמיים בעלי שם עולמי. הבעתי את דעתי שאין צורך באישים כאלה. הוועידה תשיג את מטרתה גם אם יופיעו בה אנשים פחות נעלים. אבל בובר התעקש, וההצעה ירדה מהפרק. הרושם שלי היה שהמוניטין שלו בעולם האקדמי היו חשובים לו מהעניין עצמו. הבנתי שלא ןצא שום דבר מעשי משיתוף הפעולה עם החוג הזה, וחדלתי מלבקר שם.
בוויכוח זה תמך ארנסט סימון בהצעה שלי. בניגוד לבובר הוא היה אדם צנוע. הוא לא דאג למוניטין שלו, על אף שהיה אחד מגדולי המומחים בתחומו. הוא היה גבר גבה קומה, יקה בדיבורו ובכל הליכותיו, בעל אישיות שהקרינה טוב לב ואהבת אדם. בעשרות השנים של היכרותנו למדתי להעריכו יותר ויותר. הוא היה מוכן לעזור ככל שהתבקש, לתמוך בהפגנות ולחתום על עצומות. מעולם לא אמר ״לא״ ליוזמה חיובית.
הסכמתי עם דעתו של בובר שמיד עם תום מלחמת תש״ח החמיצה מדינת ישראל הצעירה הזדמנות היסטורית לעשות שלום עם העולם הערבי. אבן הנגף העיקרית היתה בעיית הפליטים.
ייתכן שהמילה ״החמצה״ אינה במקומה, שכן הדבר נעשה בעיניים פקוחות ובכוונה תחילה. היעדר השלום לא הטריד במיוחד את המשטר הציוני, ובן־גוריון בראשו. שביתת הנשק הספיקה לו. המשימה שהוא קבע לעצמו היתה שונה והפוכה: להפקיע את מרב האדמות הערביות ולהביא לארץ את מירב היהודים, במירב המהירות.
היה ברור שכל הסכם שלום יהיה כרוך בהחזרת חלק כלשהו של הפליטים -