ולכן נפסלה כל יוזמת שלום אמיתית על הסף. בן־גוריון החליט שהשלום איננו אפשרי. ואכן - הוא היה בלתי־אפשרי בתנאים שהוא קבע. שום מנהיג ערבי לא היה יכול להסכים להם.
רגשות האשמה, אם היו, נדחקו לנבכי תת־התודעה הלאומית. נוצרה האגדה כאילו קראו המנהיגים הערבים לפלסטינים לנטוש את בתיהם ״כדי לחזור עם הצבאות הערביים המנצחים״. מעולם לא נמצאו תימוכין לסיפור המגוחך הזה, שהתקבל מאז על ידי הציבור הישראלי כתורה מסיני. ארסקין צ׳יילדרס, עיתונאי אירי שביקר בארץ, בנו של לוחם חירות אירי שנתלה על ידי הבריטים, סיפר לי שחקר את העניין. הוא נבר בארכיון הבי־בי־סי, שירות השידור הבריטי, והאזין לכל משדרי הרדיו של התחנות המקומיות בעולם הערבי. הוא לא מצא אפילו קריאה אחת ויחידה מסוג זה.
היו גם מיתוסים אחרים, מגוחכים לא פחות. לדוגמה: שבכלל לא היה קיים עם ערבי בארץ, ושהציבור הערבי שלחם בנו ב־1947 היה מורכב מערבים שהסתננו לארץ בעקבות העלייה הציונית, כדי ליהנות מפירותיה. גם סיפור זה סימם את מוחם של הישראלים במשך עשרות שנים.
האמנתי תמיד שניתן לפתור את בעיית הפליטים במאמץ של דמיון יצירתי, על ידי החזרת חלק סביר ודאגה לגורל האחרים. ״מבצע ישמעאל״ היה ניסיון להתוות תוכנית יצירתית כזאת.
בשנים הבאות מצאתי תימוכין היסטוריים להנחה הזאת - פרק שהועלם מהציבור הישראלי.
באחד הלילות בשנות ה־50 הופיע אדם רכוב על סוס בגבול הצפוני וביקש לחזור לישראל. באופן חריג הדבר ניתן לו. היה זה מוחמד נימר אל־הווארי, דמות ידועה בציבור הערבי הפלסטיני. בשנות ה־40 הקים תנועת נוער ערבית צבאית־למחצה בשם אל־נג׳אדה (״הסיוע״), שהתחרתה בתנועת הנוער של המופתי הירושלמי, אל־פתווה (״הנעורים״). בימי המלחמה היה אחראי להגנה על יפו ואחר כך הגיע לירדן. עם שיבתו ארצה התמנה לשופט שלום בנצרת, ואחר כך גם לשופט מחוזי.
בין עזיבתו את הארץ לבין שובו היה הווארי שותף לאפיזודה היסטורית, שאותה הצלחתי לחשוף רק בקושי. וזה הסיפור: לקראת תום המלחמה הקים האו״ם ״ועדת פיוס״ להשכנת שלום ישראלי־ערבי. היא היתה מורכבת מנציגי ארצות הברית, צרפת וטורקיה וקיימה את ישיבותיה בעיר השווייצית לוזאן. לכן נודעה בשם ״ועידת לוזאך. לפני הוועדה הופיעו נציגי ישראל והמדינות הערביות. פלסטין לא היתה מיוצגת, כמובן, מאחר ש״פלסטיך נמחקה מהמפה.