המדינה הערבית, שאמורה היתה לקום בפלסטין על פי החלטת האו״ם מנובמבר 1947, לא קמה. בתמיכתו הפעילה של בן־גוריון סיפח המלך עבדאללה את הגדה המערבית לממלכתו.
באחד הימים הופיעה בלוזאן משלחת של אישים פלסטינים. מכיוון שלא יכלו לייצג את ״פלסטין״, הם הציגו את עצמם כנציגי הפליטים הפלסטינים. הם ביקשו להיפגש עם הנציג הישראלי, אליהו ששון, והביאו לפניו הצעה מהפכנית: שלום נפרד בין ישראל והעם הפלסטיני, שבמסגרתו תיפתר בעיית הפליטים. המשלחת כללה שלושה חברים: אל־הווארי, עורך הדין עזיז שהארה מרמאללה ועורך הדין יחיא חמודה מליפתא(לימים יו״ר מועצת אש״ף, עד שהודח על ידי יאסר ערפאת).
ששון, בן האריסטוקרטיה הספרדית, נולד בדמשק והיה כל חייו מקורב לעניינים ערביים. הוא תפס מיד את ההזדמנות הגדולה שנקרתה בדרכו ודיווח עליה לשר שלו, משה שרת. הוא נדהם מהתשובה: מדינת ישראל מנהלת משא ומתן רק עם מדינות, ולא עם קבוצות. ששון הצטווה לנתק מיד כל מגע עם הפלסטינים. כעבור הרבה שנים הוא סיפר לי על כך בצער. גם הוא האמין שהוחמצה אז הזדמנות היסטורית.
אחרי מלחמת ששת הימים נפגשתי עם עזיז שחאדה ברמאללה. גם הוא אישר את מה שהתרחש בלוזאן. לדבריו, המלך עבדאללה ארגן כינוס של מכובדים ערבים פלסטינים והכריח אותם - באיומים ובשוחד - להסכים לסיפוח הגדה לירדן. ואולם, מתחת לפני השטח, היתה התנגדות לסיפוח הכפוי. הוטל על שלושת האישים לנסות ולבוא במגע עם ממשלת ישראל כדי להגיע להסדר נפרד, שיאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית.
שהארה לא השלים מעולם עם הסיפוח, והושלך כמה פעמים לכלא הירדני בשל התנגדותו. אחרי מלחמת ששת הימים היה הראשון שהעלה את התביעה להקמת מדינה פלסטינית. ביקרתי אותו בווילה הנהדרת שלו ברמאללה, והיתה בינינו הסכמה מלאה. הוא היה אחד משותפי הראשונים בגדה, כאשר ניסיתי בראשית הכיבוש לשכנע את הממשלה והכנסת לפעול לאלתר להקמת המדינה הפלסטינית. גם על כך בהמשך.
אחד הקרבות הראשונים על מעמד האזרחים הערבים במדינה החדשה התנהל סביב הכפר הציורי בדרך לירושלים, אבו־גוש. עוד לפני הקמת המדינה נודע אבו־גוש ככפר ידידותי ליישוב העברי. סיפרו לנו שיש לכך רקע היסטורי: עוד מימי הביניים יש יחסי איבה בין אבו־גוש לחברון. כאשר איברהים באשא, בנו של