שליט מצרים, כבש את הארץ ב־1832, אבו־גוש תמכה בו בעוד שהברון התנגדה. לאחר מכן, כאשר חברון היתה למוקד ההתנגדות למפעל הציוני, באבו־גוש דווקא היתה תמיכה בציונים. רומק, איש המודיעין של לח״י, שכבר הוזכר בקשר לפרשת קסטנר, סיפר לי כיצד הקשרים שהיו לו עם אנשי הכפר הניבו פירות כאשר תכננו אנשי לח״י את בריחתה ממעצר של גאולה כהן, קריינית הרדיו המחתרתי של הארגון. גאולה העמידה פני חולה והועברה לבית חולים. נשות אבו־גוש באו לשם, כאילו כדי לבקר אישה מכפרן, והבריחו את גאולה החוצה.
ממשלות ישראל לא הצטיינו מעולם בהכרת טובה. קיומו של כפר ערבי גדול ופורח על אם הדרך לירושלים היה לצנינים בעיני הממשלה, ואנשי הביטחון החליטו לסלקו. השיטה כבר היתה כמעט שגרתית: בכפר ״התגלה״ מחסן נשק, זרועות הביטחון הזהירו מפני הסכנה הנוראה, ונמסר על הכוונה לפנות את הכפר כולו.
אלא שלא כמו במקרים אחרים, כאשר כפרים פונו אז בכוח או בהונאה, הצלחנו הפעם לארגן מערכה ציבורית גדולה נגד המזימה. ״העולם הזה״ התגייס במלוא כוחו, ומצאנו שותפים טובים דווקא בחוגי הימין, שזכרו את פרשת גאולה כהן. ותיקי לח״י ואצ״ל התגייסו גם הם, ולבסוף הצלחנו לגבור על רוע הגזרה. אבו־גוש נשאר על כנו. מדי שנה מתקיים בו פסטיבל של מוזיקה כנסייתית - באותה הכנסייה שפסל הבתולה שלה הרגיז אותי כל־כך בנעורי, בעת מסע האופניים שלנו בחזרה מירושלים.
ראשי הכפר הביעו את תודתם בצורה נאה: בחגיגה גדולה שערכו במסעדת ״קאראווך - שבה אני נוהג עד היום לסעוד כשאני נמצא בכפר - חולקו תעודות כבוד לראשי המאבק. נדמה לי שגם גאולה כהן היתה שם. זכיתי בתעודה שבה רשום באותיות זהב שאני אזרח כבוד של אבו־גוש - כבוד שלא זכיתי בו בעיר שאני גר בה כמעט שמונים שנה.
בשנות ה־50 עסקנו כמעט מדי שבוע במצב האזרחים הערבים במדינה. שאלת השלום עם העולם הערבי והעם הפלסטיני היתה בעיקרה תיאורטית, אבל שאלת קיומו של המיעוט הערבי בישראל היתה מוחשית ומיידית.
על הערבים רבץ ״הממשל הצבאי״, שיטה של דיכוי ופיקוח שהומצאה על ידי מערכת הביטחון הכול יכולה, והיתה בבת־עינו של בן־גוריון. זה היה משטר של שרירות לב מוחלטת. האזרחים הערבים לא יכלו לזוז - פשוטו כמשמעו - בלי אישור המושל. הם היו אסירים בכפריהם ובעריהם. כדי לצאת, ולו לכמה שעות, הם נדרשו לרישיון. אם ערבי רצה לרכוש טרקטור, לשלוח בת לסמינר למורות,