לייבא סחורה או לעשות עסק - הכול היה תלוי במושל הצבאי, ובמוסדות הנסתרים שפעלו באמצעותו.
כך נוצר מנגנון אדיר של סחטנות. הוא בא לידי ביטוי גם בבחירות. ערבי יכול היה להצביע בעד מפא״י או בעד אחת ממפלגות הלוויין הערביות שלה. תמיד היו קיימות לפחות שתיים כאלה. לכל מפלגה היו שני פתקי הצבעה, אחד בעברית והאחר בערבית. באופן זה ניתן היה להצביע בעד השלטון באחד משישה פתקי הצבעה. פירושו של דבר: אם בכפר מסוים היו קיימות שש חמולות, קבע המושל לכל אחת מהן באיזה פתק להצביע, ויכול היה לבדוק אחרי הבחירות אם כל חמולה מילאה את המכסה שלה. אף ערבי לא האמין שהבחירות הן חשאיות.
מכרי ראשד חוסיין סיפר לי סיפור שהטיל אור על המצב. הוא היה צעיר יפה תואר, גבה קומה, בעל עיניים לוהטות, וכבר נודע בציבור הערבי כמשורר מבטיח. הוא גדל בכפר מוסמוס, ליד אום־אל־פחם, כבן מאומץ של משפחה מיוחסת. לכפר הזה קרה מה שקרה לכפרים אחרים: מרבית אדמותיו הופקעו. האמתלה: התושבים אמנם לא נטשו את כפרם, אבל אדמותיהם נכבשו על ידי צה״ל לפני שהכפר עצמו סופח לישראל בעקבות ההסכם עם המלך עבדאללה. משמע, התושבים לא זזו ממקומם, אבל אדמתם היתה ״נטושה״ ונגזלה.
לקראת אחד מימי העצמאות הוזמן ראשד למושל הצבאי בנתניה. זה הילל ושיבח את כישרונו ואז הביע לפניו ״משאלה״ קטנה: שיר ליום העצמאות. ראשד, בחור גא מאוד, סירב.
כאשר חזר לכפרו כעבור כמה שעות, שם לב שהשכנים שולחים בו מבטים מוזרים. כשהגיע הביתה, מצא את כל נשות משפחתו רובצות על הקרקע, בוכות ומתייפחות. ״מי מת?״ שאל בבהלה. ״אתה הרגת אותנו!״ השיבו לו. הסתבר שנציג הממשל הצבאי כבר הספיק לבקר בבית המשפחה ולספר להם על סרבנותו של ראשד. המשפחה הבינה את גודל האסון - המושל יתנקם בה, ומעתה יהפכו חייה לגיהינום.
ראשד נכנע וכתב את השיר. אבל הפצע בנפשו לא הגליד מעולם. הוא הצטרף לקבוצת ״אל־ארד״, שעליה אספר מיד, ושיריו הקצינו. פגשתי בו לעתים קרובות. זמן מה עבד במהדורה הערבית של ״העולם הזה״ שהופיעה בשנות ה־60, יצא עם בחורות יהודיות, אך נשאר ערבי לאומי, ודבק במסורת הערבית.
פעם ביקרנו ביחד ב״מועדון התיאטרון״ ונכנסנו לוויכוח עם כמה מראשי מפ״ם. בשיא הוויכוח התפרץ: ״הגרמנים הרגו שישה מיליון יהודים, ואתם עשיתם איתם שלום! אנחנו לא הרגנו מיליוני יהודים, אז למה אינכם מסוגלים לעשות שלום איתנו?״