נפשו הפצועה לא מצאה מנוח בארץ. לבסוף התחתן עם צעירה יהודייה מארצות הברית והיגר לאמריקה, שם קיבל עבודה כמתרגם במשרד אש״ף.
באחד מביקורי בארצות הברית הוזמנתי להרצות באוניברסיטת קולומביה, תחת שמירה כבדה. שוטרים מילאו את כל המעברים. כשעליתי לבמה ראיתי את ראשד יושב באמצע השורה הראשונה. שמחתי לקראתו והבטחתי לבקר בדירתו, באחד מפרברי העיר, מעבר לנהר. כשבאתי למקום מצאתי שהדירה מלאה עד אפס מקום - פלסטינים גולים מכל הגילים והסוגים באו להיפגש איתי. אינני זוכר את הפרטים, אבל אני זוכר היטב את המסקנה שלי מהמפגש, שהיה רווי רגשות עזים. כשיצאתי משם אמרתי לרחל אשתי: לפלסטינים האלה לא אכפת מה יהיו הפרטים של הסדר שלום, העיקר בעיניהם הוא העוול הנורא שנעשה להם. הם רוצים שישראל תכיר באי־הצדק שנעשה לעם הפלסטיני ותתנצל על כך.
סופו של ראשד היה עצוב. הוא התמכר יותר ויותר לטיפה המרה. באחד הלילות עישן סיגריה במיטה, נרדם ונספה באש שפרצה. נכחתי בהלווייתו בכפר מוסמוס.
באותו זמן התיידדתי עם צעיר ערבי נוסף: עטאללה מנצור.
הוא בא למערכת והביא לי סיפור מעניין. ביוזמתו ירד לשדה בוקר, נפגש עם בן־גוריון והצליח לראיין אותו. זה היה הישג נדיר: בן־גוריון לא נהג לדבר עם ערבים, ובכל תקופת כהונתו כראש הממשלה לא ביקר אף פעם אחת בעיר ערבית או בכפר ערבי. כשהחליף בכנסת כמה מילים עם תופיק טובי זאת היתה סנסציה.
בו־במקום צירפתי את עטאללה למערכת. בין השאר נלווה אלי בביקורי ביישובים ערביים. פעם לקח אותי לכפר מולדתו, ג׳יש (גוש חלב) בגליל העליון. בניגוד לראשד, שגדל במשפחה מיוחסת, עטאללה היה בן למשפחה ענייה. הוא גדל בחדר עלוב, שבו לא היה דבר מלבד מיטה פשוטה, שולחן ואצטבה מעץ גס, ועליה כמה ספרים, ביניהם מחזות של שייקספיר. התרשמתי עמוקות מיכולתו של ילד, הגדל בנסיבות כה מרתיעות, לרכוש השכלה ולהתקדם בחיים.
נחרת בזיכרוני מעמד, שהטיל אור על מצבם הבלתי־אפשרי של האזרחים הערבים בישראל בעת ההיא. זה היה באחת הוועידות השנתיות בפירנצה, שכבר הזכרתי. בין המשתתפים היה נציג מצרי: קופטי בשם אנדראוס, שגרירה לשעבר של מצרים בארצות הברית. באחת ההפסקות בדיונים יצאנו לכיכר המשקיפה על העיר הנהדרת. עמדתי עם השגריר המצרי והתחממנו בשמש החורפית, כאשר לפתע ראיתי את ראשד ועטאללה מתקרבים אלינו. התברר שהיו בטיול באירופה, שמעו על הוועידה ובאו מתוך סקרנות. הצגתי אותם בגאווה בפני המצרי, אך זה לא הושיט