אותו לאזרחים ממדרגה שנייה, אזרחים ולא שותפים במדינה. קבוצת ״אל־ארד״ (״האדמה״) היתה האות הראשון לכך.
את ההתעוררות הפלסטינית המחודשת יש להבין על רקע ההתפתחות בעולם הערבי. בשמי העולם הזה דרך אז כוכבו של גמאל עבד־אל־נאצר, המנהיג המצרי, שאימץ לעצמו את רעיון האחדות הכול ערבית. נאצר היה ערבי מזן חדש, צעיר, יפה תואר, גבה קומה, איש צבא שהצטיין במלחמה, נואם סוחף. הוא החזיר לעולם הערבי את הכבוד שאבד לו במלחמת תש״ח, שהסתיימה מבחינתם בהשפלה בלתי־נסבלת.
הפלסטינים הוקסמו על ידו, אולי יותר מכל ציבור אחר בעולם הערבי. תמונתו היתה תלויה בהרבה בתים ערביים בישראל. כאשר נמחק השם ״פלסטין״ מן המפה - הרי במשך שלושים שנות המנדט הבריטי נקראה הארץ ״פלסטייך - חשו הפלסטינים שהם נותרו בלי זהות. הם לא ראו בעצמם ״ירדנים״. האידיאולוגיה של המנהיג המצרי סיפקה פתרון: אם אין עוד עמים ערביים שונים, אלא רק אומה ערבית גדולה אחת, כי אז אין עוד הבדל בין הפלסטינים לבין שאר הערבים.
את רעיון הלאומיות הכול ערבית נשאה עד אז, בעיקר, מפלגת אל־בעת׳ (״התקומה״), שהוקמה על ידי נוצרים בלבנון אך פשטה במהרה גם בסוריה ובעיראק. רבים מן הערבים אזרחי ישראל הושפעו מרעיונותיה. כאשר השליט המצרי הרים את הדגל הזה, היה נדמה שכל העולם הערבי יאמץ אותו. הלאומיות הכל־ערבית הגיעה לשיאה ב־1959, עם איחוד מצרים וסוריה במדינה אחת, שנקראה ״הרפובליקה הערבית המאוחדת״. איחוד זה קרס כבר ב־1961, כאשר סוריה פרשה ממנו. חוויתי את הדבר בצורה מיוחדת: ישבתי במטוס וראיתי שני ערבים צעירים יושבים מאחורי. איכשהו נכנסנו לשיחה, והתברר שאחד מהם סורי. באותם הימים, כל שיחה עם ערבי מעבר לגבול היתה חוויה מרגשת. הסורי הראה לי בגאווה עצומה את דרכונו החדש - דרכון הרפובליקה הסורית. זה היה עבורי לקח חשוב על כוחה של הלאומיות של העמים הערביים הנפרדים. עד אז הפרזתי בכוחה של השאיפה הכל־ערבית.
כאשר התפרקה שאיפה זו נותרו הפלסטינים בחלל ריק. מי שחיפשו את הישועה בזהות כל־ערבית חזרו אל הזהות הלאומית הפלסטינית. לא במקרה נולד פת״ח בעצם הימים ההם.
גם ״אל־ארד״ נולדה על רקע זה. ידידי מנסור הושפע מרעיונות אל־בעת׳. הוא היה ערבי לאומי והרגיש שהגיע הזמן להקים בישראל תנועה ערבית אמיתית. מסביבו התקבצה קבוצה קטנה של אינטלקטואלים ערבים.
רבים ברחוב הערבי הכירו אותי כמי שלוחם בתוקף למען שוויון הזכויות של