הדיון באו״ם על החלטת החלוקה, ובלי כל הכנה מוקדמת, הפתיע הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, את העולם בנאום שבו הביע תמיכה בלתי־מוגבלת בהקמת מדינה יהודית. הנאום כלל ניסוחים ציוניים מובהקים על סבלות העם היהודי. זאת משום שסטאלין שאף לסלק את מדינות המערב מהמרחב, והקמת מדינה יהודית היתה עדיפה בעיניו על המשך השלטון הבריטי.
המפלגה הקומוניסטית בארץ הופתעה כמו כל העולם, ומיהרה ליישר קו עם מוסקבה. מכיוון שהיתה מפלגה דו־לאומית, התפלגה לשתיים. במהלך המלחמה תמכו הקומוניסטים הערבים בעם שלהם. היהודים, מצדם, מילאו תפקיד חשוב בהשגת הנשק לצבא העברי, שלחם בערבים. גם הרובה שלי בא מצ׳כוסלובקיה הקומוניסטית, בפקודת סטאלין.
כל זה מסביר את ההמשך. בתום המלחמה, כאשר לא ניתן כמעט לשום פליט פלסטיני לחזור לשטח ישראל, הורשו קומוניסטים ערבים לחזור. המפלגה התאחדה מחדש וכללה גרעין יהודי קטן, לצדו של רוב ערבי גדול. מכיוון שמוסקבה לא היתה מעוניינת בעוד מפלגה קומוניסטית ערבית, אלא דווקא במפלגה ישראלית־יהודית, היא דאגה לכך שמזכיר המפלגה יהיה תמיד יהודי. נוצר מין קוריוז: מפלגה ערבית בעיקרה, בעלת קווים ערביים־לאומניים מובהקים, שבראשה עמדו יהודים.
היה זה מצב מוזר: בגלל היחסים עם ברית המועצות, לא יכלה הממשלה לאסור את המפלגה, שנקראה עכשיו מק״י(מפלגה קומוניסטית ישראלית). מכיוון שכל שאר התנועות הערביות העצמאיות במדינה נאסרו ודוכאו בכוח, נשארה מק״י ככוח ערבי יחיד בשטח. השב״ב רדף אותה, ומדי פעם גם המציא נגדה עלילות שונות, אך אלה רק חיזקו אותה.
יחסי עם מק״י היו תמיד דו־ערכיים. כבר ציינתי שמעולם לא הייתי מארכסיסט. בנעורי קראתי את כתבי קארל מארכס והתרשמתי מיכולתו לחבר שיטה חובקת עולם, אבל הספקנות הטבועה בי גרמה לי לפקפק בשיטה כזאת, שאין אמת בלעדיה. כבר בשנות ה־30, כאשר סטאלין ערך משפטי ראווה והוציא להורג את כל ראשי המהפכה, איבד הרעיון הקומוניסטי כל משיכה בעיני.
גם מק״י לא עוררה בי אהדה. כלפי פנים היא היתה גוף טוטליטרי ממש. דבקו בה התכונות הרעות של המפלגות הבולשביקיות: חוסר סובלנות מוחלט, האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים, דיכוי כל אי־הסכמה, זלזול באמת והנכונות להשמיץ בפראות כל מי שמשמיע ביקורת עליה. סבלתי אישית לא פעם משיטות אלה.
אבל מק״י לחמה למען שוויון זכויות של הערבים במדינה, והיתה על כן