שותפה חיונית בכל מאבק למטרה זו. פעמים רבות התגברתי על רגשותי ושיתפתי פעולה איתה במאבקים בשטח. ״העולם הזה״ הגן עליה מפני רדיפות השב״ב. עד כדי כך שרבים היו בטוחים שאני קומוניסט שרוף ואף קיללו אותי בשל כך.
שיתוף הפעולה הבולט ביותר בינינו נוצר במערכה נגד הממשל הצבאי. ערכנו ביחד הפגנות, נאמתי לצד מנהיגי המפלגה ואף המצאתי את הסמל שענדנו בהפגנות: עיגול צהוב ובמרכזו איקס שחור. בחסות ״העולם הזה״ התארגנה קבוצה של צעירים נלהבים, בני העילית הישראלית, שהשתתפו בהפגנות. אני מודה שהיה זה תמיד תענוג לנאום לפני קהל קומוניסטי: הם הגיבו על דברי הנואם במחיאות כפיים סוערות והפסיקו את דבריו בקריאות עידוד רמות. זה לא קרה לי מעולם בנאומים לפני קהל שמאלי יהודי. שם הסתפקו במחיאות כפיים רפות בסוף הנאום, אם בכלל.
התיידדתי עם כמה מהפעילים הקומוניסטים. אחד מהם היה אמיל תומא, ערבי נוצרי, איש עדין נפש שהיו לי איתו הרבה ויכוחים בביתו בחיפה. כאינטלקטואל עלה על חבריו, אך מכיוון שחסרו לו מרפקים לא הפך למנהיג, בניגוד לחברו, תופיק טובי, שהיה פוליטיקאי מלידה. לצדם בלט אמיל חביבי, סופר מחונן שעוד אספר עליו בהמשך.
האיש הבולט במפלגה הקומוניסטית היה משה סנה. ראיינתי אותו לא פעם.
זה היה קל. די היה בהצגת השאלה הראשונה. סנה ענה עליה, ומיד הוסיף: ״ועכשיו אתה בוודאי רוצה לשאול...״ הוא סיפק את השאלה ואת התשובה עליה, וכן הלאה.
הביוגרפיה של סנה היתה מרתקת לא פחות מהאיש. ד״ר משה קליינבוים (״עץ קטן״, ביידיש) היה רופא עצבים בפולין, והתחיל שם את דרכו הפוליטית כעוזרו של המנהיג הציוני־הכללי יצחק גרינבוים, מראשי יהדות פולין. עם בואו ארצה ב־1940 עברת אה שמו ל״סנה״, והתמנה לנציג הציונים הכלליים ב״הגנה״. במהרה עלה לדרגת ראש ״המפקדה הארצית״ (ההנהגה הפוליטית של הארגון) והיה למעשה שר הביטחון של היישוב. בתפקיד זה היה מיוזמי ״תנועת המרי העברי״, מסגרת זמנית של שיתוף פעולה בין ההגנה, אצ״ל ולח״י, ודגל בקו ״אקטיביסטי״ תקיף נגד השלטון הבריטי - בניגוד לדעתו של בן־גוריון.
כאשר אסרו הבריטים את ראשי היישוב, הצליח סנה לחמוק לפאריס, והתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית באירופה. בעת שהותו בבירת צרפת הכיר את הו צ׳י־מין, הקומוניסט הווייטנאמי, לימים מנהיג צפון וייטנאם,