עקבי. הוא ירש אותה ממורו ורבו, זאב ז׳בוטינסקי, שירש אותה, מצדו, מאבות התנועה הלאומית האיטלקית המוררנית, גיבוריו ג׳וזפה מאציני, קאמיו די־קאבור וג׳וזפה גריבלדי. ידידי אריק רולו, העיתונאי היהודי־צרפתי יליד מצרים, שהקשיב לנאום בחירות שלו בעזרת מתרגם, תמה: ״אינני מבין אותו. ברגע אחד נשמע כמו פאשיסט, ברגע אחר נשמע כמו ליברל מתקדם. איך זה הולך ביחד?״
בגין היה נואם גדול, במסורת של גדולי הנואמים האירופים, כמו פרדיננד לאסאל ולאון טרוצקי, וכמובן ז׳בוטינסקי, נואמים שידעו להפנט את ההמון, ללוש את רגשותיו ולהכפיף אותו לרצונם. בשנים הראשונות של המדינה עוד היה מדבר מעל למרפסות בכיכרות. שמעתי נאום כזה מעל מרפסת ברחוב אלנבי, מול קולנוע מוגרבי בתל אביב, והופעתו, כולל שפת הגוף ותנועות הידיים, הזכירה את בגיטו מוסוליני. (דוגמה לא טובה, מפני שז׳בוטינסקי, ששהה כמה שנים באיטליה, תיעב את אבי הפאשיזם.)
כשבגין נאם בכנסת, אולם המליאה - הריק בדרך כלל - התמלא עד אפס מקום. אנשים היו מקשיבים בנשימה עצורה, כמו בתיאטרון. איש לא קרא לעברו קריאות ביניים (עד שהגעתי אני לכנסת). אבל בעוד שסנה, שגם לו הקשיבו בדריכות, היה פונה בנאומיו אל השכל, בגין פנה אל הרגש, וידע לנצל את הדעות הקדומות הפרימיטיביות ביותר של ההמון. הסגנון הפאתטי שלו היה רחוק מרוח דור תש״ח בארץ, שאהב פשטות בלתי־רגשנית, ולכן לא הצליח לכבוש את הציבור עד שגדל בארץ דור אחר. בקרב היישוב הוותיק נשאר עד סוף ימיו לא שייך, עולה חדש, ג׳נטלמן פולני.
כאשר היה מסיים נאום, היו ניגשים אליו חסידיו, וגם יריביו, ומברכים אותו ב״יישר כוח״. בגין היה מודה באדיבות, אך היה לי הרושם שלא שמע את המברכים. ברגעים כאלה היה ב״טראנס״, מנותק, עיניו היו מזוגגות. כבר אז עלה בי החשד שהוא מתעלה למצבים נפשיים מיוחדים. כעבור שנים הייתי הראשון שכתב שהוא לוקה בסממנים של המחלה הדו־קוטבית - מאניה־דפרסיה. רחל נזפה בי על שהעזתי לקבוע דיאגנוזה רפואית, כביכול, אך כשהתייעצתי עם פסיכיאטרים, הם אישרו את קביעתי. בסוף נאלצו הכול להודות שהמנהיג הדגול סובל ממחלת נפש. השאלה היתה: מתי היא התחילה? איך השפיעה על מעשיו עד אז?
הרגשנות של בגין לא היתה מעושה. פעם חוויתי אותה מקרוב. רחל ואני באנו לקולנוע לראות סרט על קשישה יהודייה שהנאצים באו לעיירה שלה והיא אינה מבינה מה קורה. נדמה לי שהסרט נקרא ״הרחוב הראשי״. תפסנו מקום באחת השורות האחוריות ביציע, ליד המעבר. ראיתי שבגין יושב לפנינו, בשורה הראשונה