ביציע. כשנגמרה ההצגה קם בגין ופסע במעבר לעבר היציאה. עיניו היו אדומות מבכי. כשהתקרב אלינו ננעלו עיניו בעיני רהל, שגם היא היתה שטופת דמעות. בגין לא ראה אותי, ובאותו הרגע גם לא זיהה את רחל. הוא ניגש אליה, נישק את פניה מבלי לומר דבר והמשיך ליציאה.
לא פעם נוצר בינינו שיתוף פעולה בתחומים מסוימים. הוא התנגד, לדוגמה, לממשל הצבאי ופעל לביטולו, באותו הזמן שהשתתפתי בארגון ההפגנות נגד מוסד זה. הוא תמך בפעולתנו נגד שחיתות שלטונית. כשהיינו שנינו חברי־כנסת, הקפיד לפנות אלי מעל הדוכן באדיבות ואף בידידות, למורת רוחם של חברי סיעתו. כשביקרתי בוועידות של חרות, התקבלתי בסבר פנים יפות והתבקשתי להצטרף למקהלות הספונטניות ששרו את שירי ביח״ר, אותם זכרתי מימי נעורי. בפעם האחרונה שביקרתי בוועידת הליכוד כמעט ערכו לי לינץ׳, אבל זה היה אחרי מותו של בגין, כאשר נתפס מקומו על ידי בנימין נתניהו - וזה סיפור לגמרי אחר.
בשנות ה־50 היה בגין בעיני הרבה פחות מסוכן מאשר שמעון פרס, אז אחד מגדולי הנצים.
לכאורה, היה בינינו דמיון רב. שנינו היינו בני 30. היינו בני אותו השנתון(הוא מבוגר ממני בקצת פחות מחודש). שנינו עלינו לארץ כילדים (הוא בא שנה אחרי). אבל בזה הסתיימו הקווים המקבילים. אני הצטרפתי לאצ״ל, הקמתי את קבוצת ״במאבק״ והפכתי לעורך ״העולם הזה״. הוא למד בבן שמן, הצטרף למפא״י והפך למנכ״ל משרד הביטחון.
ההבדל העיקרי בינינו באותה עת היה קשור בחוויה של תש״ח. פרס נחשב ל״משתמט״, והתואר הזה רדף אותו במשך שנים רבות.
כאשר פרצה המלחמה היינו בני 24. לפני אדם בגיל הזה, שאינו סובל מליקוי גופני, היתה רק דרך הגונה אחת: ללכת לצבא ולהצטרף ליחידה קרבית. אבל פרס לא הלך בה. היו לו שאיפות פוליטיות. מבן שמן הלך ל״נוער העובד״, משם לקיבוץ, ומשם לעסקנות מפלגתית. כבר אז ידע מה כדאי לו: כאשר התפלגה מפא״י וכמעט כל ״הנוער העובד״ הצטרף למתפלגים (״התנועה לאחדות העבודה״), הוא נשאר נאמן למפא״י ופעל בכל כוחו למענה. זה משך את תשומת לבו של לוי אשכול, שאימץ את הצעיר השאפתני. כשפרצה המלחמה שילב אותו בן־גוריון במאמץ הבינלאומי לרכוש נשק, ופרס נענה ברצון. לדעתי, זה העיד לא רק על כשל מוסרי, אלא גם על חוסר מוחלט באינטואיציה פוליטית. כאשר דור שלם, דורו, עמד בפני חוויה מכוננת, הוא פרש. את רכישת הנשק יכול היה