הצליח להיכשל מול עסקן אפור כמו משה קצב. רק כאשר האחרון סרח בצורה מבישה הגיע פרס סוף־סוף, בפעם הראשונה בחייו, למשרה נבחרת בכוחות עצמו.
מאז הוא זוכה באהבה ציבורית, אבל איננו נרגע, והוא ממשיך לרדוף אחר האהבה יום־יום.
היחס שלי לפרס לא נבע מהאנטיפתיה שלי אליו, אלא ממעשיו. בשנות ה־50 היה הנציג הקיצוני ביותר של הקו הבן־גוריוני: נגד הערבים, נגד השלום, בעד הישענות על מעצמה זרה. אז היתה זאת צרפת. פרס עזר לסלול את הדרך למלחמת סיני ב־1956, שבה הופעל צה״ל בשליחות צרפת, ובתמורה קיבל מצרפת את הכור הגרעיני בדימונה. הוא היה תומך נלהב במלחמת הדיכוי המלוכלכת של צרפת באלג׳יריה, ולמעשה בכל המשטרים האפלים בעולם.
ב־1961 פשטו שמועות שמשרד הביטחון מכר ״עוזים״ לשלטון הדיכוי הפורטוגלי באנגולה. פרס הכחיש. ״העולם הזה״ העני עשה מעשה בלתי־שגרתי מבחינתו: שלחנו את הכתב אלי תבור לליסבון כדי לבדוק. ביומו הראשון שם הוזמן תבור למועדון קצינים של הצבא הפורטוגלי, ושם, על השולחן, היה מונח עיתון מקומי ועל שערו חייל פורטוגלי באנגולה, המחזיק ב״עוזי״. למחרת הופיעה על שער ״העולם הזה״ הכותרת: ״אתה שקרן, מר פרס!״
לפרס יש כישרון מיוחד להחליף את דעותיו כמו שאדם רגיל מחליף את גרביו. בימי ירח הדבש עם צרפת קבע שהברית עם צרפת אינה מבוססת רק על אינטרסים, אלא על קרבה נפשית עמוקה. פרסמתי את נאומו במלואו, ולצדו ההערות שלי. בין השאר אמרתי, שצרפת תזרוק אותנו ברגע שתשיג שלום עם לוחמי השחרור האלג׳ירים. כך בדיוק קרה: אחרי שאלג׳יריה זכתה בחירותה ביקשה צרפת לרכוש את לבה, והנשיא שארל דה־גול הכריז: ״לצרפת אין ידידים, לצרפת יש רק אינטרסים.״ הוא הוסיף כמה מילים לא מחמיאות על היהודים, שהם עם ״שתלטני״.
עוד לפני כן פיתח פרס תיאוריה: ישראל אינה ״מדינה מזרח תיכונית״, אלא ״מדינה ים־תיכונית״. השבנו לו במפה שהראתה כי מרבית מדינות הים התיכון הן מדינות אויב או מדינות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל. זה היה, כמובן, לפני שפרס גילה את ״המזרח התיכון החדש״, וכל התיאוריות שהפריח בין לבין.
הוא ניסה לחקות את בן־גוריון ולהציג את עצמו בבן־גוריון החדש. ״הזקן״ היה אמנם עסקן מפלגתי כל חייו, אבל היה חשוב לו להציג את עצמו כאינטלקטואל מופלג. הוא התיימר להיות מומחה ליוון העתיקה, למד מיצחק נבון ספרדית כדי לקרוא את דון קיחוט של סרוואנטס במקור וכינס בביתו חוג לתנ״ך.