בערב הראשון של מלחמת סיני, 29 באוקטובר 1956, אירע הטבח בכפר קאסם.
שמעתי עליו כעבור כמה ימים. ח״כ תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית שלח לי דו״ח, ובו עדויות מפורטות על מה שהיה שם.
בכל שנות חיי קרה לי רק פעם אחת שחלפה בראשי מחשבה על ירידה מהארץ.
זה היה ברגע הזה.
הטבח דמה לפעולה של האס־אס הנאצי. נשים וילדים הורדו מעגלות, הועמדו אל הקיר ו״נקצרו״. ילדה שרדה מפני שנקברה מתחת לגופת אמה. זקנים התחננו על חייהם ונורו בראשם מטווח אפס. היו אלה פלאחים פשוטים, שחזרו לעת ערב מהשדות ולא ידעו כלל שצה״ל הטיל עוצר על האזור. הם נרצחו בדם קר בכניסה לכפר.
כמה שעות לפני כן כינס המפקד הצבאי של האזור, יששכר (״ישבה״) שדמי, את קציניו והודיע להם על הקדמת העוצר. הדבר נועד, כביכול, כדי למנוע פעולות עוינות בשמונת הכפרים הערביים שלאורך הגבול, במקרה שירדן תצטרף למלחמה. שמירת העוצר הוטלה על גדוד של משמר הגבול, שצורף לצה״ל. כשנשאל שדמי על ידי הקצינים מה לעשות בפלאחים שיחזרו מהשדות מבלי לדעת על העוצר, השיב בשתי מילים: ״אללה ירחמו״ - ביטוי שהערבים משתמשים בו כשהם מדברים
T : *
על מתים. כשהוצגה אותה השאלה לרב סרן שמואל מלינקי, מפקד גדוד משמר הגבול, ענה: ״בלי סנטימנטים.״
מפקד פלוגה בשם יהודה פרנקנטל שינה את הפקודה בגזרה שלו ונתן פקודה שלא לירות, אלא ללוות את החוזרים לבתיהם. לא כן מפקד הפלוגה שהיה אחראי לגזרת כפר קאסם. הוא מסר את הפקודה כלשונה.
בטבח נרצחו 43 איש, מהם 9 נשים ו־17 ילדים, ונפצעו 13. אחת הנשים היתה בהיריון. ארבעה נוספים נרצחו בכפר עצמו, וזקן מת משבץ לב כאשר נודע לו על רצח בנו.