הם היו אנשים מן היישוב, נורמלים לגמרי, אם כי רוב הטוראים היו אנשים פרימיטיביים. האיש שפקד על הטבח מקרוב, מפקד מחלקה בשם גבריאל דהאן, היה אפילו בחור סימפטי. שמואל מלינקי, מפקד הגדוד, היה קצין רגיל, קצת ״ביק״. רושם זה התחזק אצלי כאשר ביקרתי את אשתו בביתה, בניסיון להבין את הרקע.
בנימין הלוי, השופט של קסטנר, גויס לצה״ל, הולבש מדים וניהל את המשפט כשופט צבאי. גם הפעם לא אכזב וטבע מטבעות לשון שנוספו לפולקלור הישראלי. כשם שקבע בשעתו שקסטנר ״מכר את נשמתו לשטן״, קבע הפעם שיש פקודות שמתנוסס עליהן ״דגל שחור״, שאסור לחייל לציית להן. אלה הן פקודות שהן בלתי־חוקיות ״בעליל״ - כלומר, פקודות שגם אדם פשוט יודע שהן בלתי־חוקיות, מבלי להזדקק ליועץ משפטי.
הלוי, קיצוני כמו תמיד, הטיל על הנאשמים עונשים שנראו אז כבדים מאוד:
11 הנאשמים נידונו לעונשי מאסר שבין שבע ל־17 שנים. רבים בציבור חשבו שזה אינו צודק, מפני שעד אז לא נתבעו חיילים לדין על מעשים כאלה. אקלים ציבורי זה השפיע על כל המערכת: אחרוני הנידונים שוחררו מהכלא אחרי שנה אחת בלבד. מלינקי זכה בתפקיד האחראי על ביטחון הכור הגרעיני, דהאן התמנה לתפקיד היועץ לעניינים ערביים של עיריית רמלה.
צה״ל הגן על אנשיו. המפקד האחראי, שדמי, האיש של ״אללה ירחמו״, הועמד לדין, זוכה מרוב ההאשמות ונדון לעונש סמלי של 10 פרוטות - משהו כמו אגורה אחת בימינו. עמיתיו לא הסתייגו ממנו.
כעבור שנים נודע שהיה לפרשה רקע שהוסתר בשעתו: בצה״ל גובשה בשנות ה־50 הראשונות תוכנית כוללת לניצול המלחמה הבאה - ״הסיבוב השני״ - לשם גירוש כל הערבים במשולש. זה היה אמור להיות המשך לגירושים שבוצעו במהלך מלחמת תש״ח, וסתר לחלוטין את ההתחייבות המפורשת שניתנה למלך עבדאללה, כאשר העביר ב־1949 את כפרי המשולש לישראל בהסכם שביתת הנשק. לימים סיפר לי מתי פלד כי באותם הימים, כאשר היה מפקד האזור, גילה במטהו שני קצינים שלא הכיר. הוא חקר אותם למעשיהם, והם אמרו לו שהם שייכים ליחידה סודית המכינה את גירוש הערבים במלחמה הבאה. ״תסתלקו מפה ואל הראו את פרצופיכם כאן עוד פעם,״ אמר להם.
במלאות ארבעים שנה לטבח נערך בכפר קאסם טקס זיכרון, ובו הוענקה תעודת הוקרה לחושפי הפרשה. התעודה שניתנה לי שמורה אצלי לצד התעודה המעניקה לי את אזרחות הכבוד של אבו־גוש